כשמרת סירקין היתה במעט יותר צעירה, הרבתה לדאוג ולשאול על
מקום קבורתה. באותם הזמנים נמלאו בתי הקברות במהירות ומרת
סירקין חששה שלא ישאר לה מקום בבית הקברות בכפר. היא רצתה
להקבר במקום הולדתה. במקום  בו חיה כל חייה. בין הדשאים
והעצים, קרוב לים, ליד קברי אבותיה.
אין להגזים ולומר כי דבר זה היה בראש מעניניה. כלל וכלל לא!
מרת סירקין היתה אדם עסוק מאד. היא היתה נשואה ובעלת שלושה
ילדים וכמו כן פיתחה קריירה מרשימה בתחום עיצוב הפנים.
אך לפעמים, זאת אין להכחיש, בלילות קרירים, לאחר מפגש עם חברים
מתקופות נושנות, נדדו מחשבותיה מערבה, אל בית הקברות של הכפר.
      כשהיתה מרת סירקין בת 45 החל שערה להאפיר. תחילה היא
התלבטה האם לצבוע אותו. לבסוף החליטה שכן. "אין זה נורא כל
כך." חשבה לעצמה. היא נזכרה איך בגיל 20 היה נראה לה גיל 45
כגיל מופלג. כמה רחוק היה נראה לה ההוה של עכשיו. היא צבעה את
שערה בשחור והמשיכה לעצב חדרי ילדים, חדרי משפחה, מטבחים ואף
אמבטיות. בעלה כבר מזמן היה לבן כולו, אך לא היה נראה שהדבר
הטריד אותו. ילדיה צמחו וגדלו ומדי פעם יעצו לה לעשות שינוי
תדמית, אולי לצבוע לג'ינג'י סוער. אבל מרת סירקין לא היתה אדם
סוער. והיא צבעה את שערה רק כדי להרחיק את הזקנה. והרי היא עוד
אשה צעירה, עוד הרבה לפניה.
          בגיל 55 כבר החלו הקמטים לשנות את תווי פניה. עדיין
היה אפשר להתאים בין תמונת המחזור של בית הספר התיכון לבין
התמונה מחתונת הכסף. שלושת הילדים כבר עזבו את הבית. עתה
התרכזה בעבודתה וגם יצאה לטיולים ברחבי העולם עם בעלה.
         כשהחלו להבנות בתי הקברות החדשים, לא ידעה מה לחשוב
בקשר לכך. לא ידעה האם הרעיון מוצא חן בעיניה בכלל. תחילה היה
נראה לה, כמו לכולם, כי זהו שגעון חולף, סתם רעיון שלא יתפוס.
אבל הרעיון תפס. תפס ומשך אחריו את כל המדינה. את כל העולם!
כולם החלו לבנות בתי קברות בקומות. בכל זאת, סברה מרת סירקין,
לא יגיעו גורדי השחקים הללו לכפר. הרי זהו השוני היחידי שנותר
עתה בין הכפר לעיר- הקומות. כמעט שאין עוד חקלאות ואין
שיתופיות אבל מה שבטוח הוא, אין קומות בכפר.
אבל אז קרה דבר מדהים: בכפר שלדג בנו אחד. מרת סירקין קראה על
כך בירחון "בית בכפר", עליו היתה מנויה. בכפר שלדג בנו בית
קברות על קומות. מרת סירקין רצתה מאד לנסוע ולראות אותו. מעולם
עוד לא ראתה בית קברות שכזה. ודאי מראה מענין הוא זה.
"האם יצאת מדעתך?" שאל בעלה בקול שלו. "את חושבת על הקבר הרבה
יותר מדי. זוהי כמעט אובססיה, לכל השדים. אינך חושבת שרצוי לך
להתרכז בחיים? דאגת הקבורה כלל אינה דאגתך. הניחי לילדים לטפל
בכך בבוא הזמן."
מרת סירקין חשה את עצמה מטופשת במקצת. לנסוע עד לכפר שלדג רק
כדי לראות את בית הקברות? אפשר לחשוב שזהו אתר תירות! איפה
כבודה למתים הנחים שם? מה זה לה לנסוע לכפר זר כך סתם, ללא
סיבה של ממש?
אך בכל זאת טרד הענין את מנוחתה. היא, כך החליטה, לא מוכנה
להקבר מעל לפני הקרקע. מה אם תהיה רעידת אדמה? הרי כל הקברים
יחוללו. אין להעלות את זה על הדעת. "לא ארשה זאת!"
היא ניסתה שלא להרהר בכך. ריכזה את מרצה בעבודה. דאגה לשלום
הילדים. יצאה לקונצרטים ולמסעדות עם בעלה ועם חברותיה.
אך לפעמים, זאת אין להכחיש, בלילות קרירים, לאחר מפגש עם חברים
מתקופות נושנות, נדדו שוב מחשבותיה מערבה, אל בית הקברות של
הכפר.
מרת סירקין הלכה לדון בענין עם ראש הכפר.
"האם שמעת, אדוני, על אודות בית הקברות בכפר שלדג? ומה אתה
חושב על כך. ודאי אתה מזועזע כמוני? שמחה אני לשמוע זאת.
כמובן, תתמוך בי למנוע מדבר שכזה לקרות לכפרנו שלנו?"
"אני אינני תומך במפלצות הגבוהות הללו, אך עם זאת, גברת סירקין
היקרה, אין לעצור את הקדמה, ואני אינני השליט היחיד של הכפר.
הועד כבר מתחיל בתהליכי משא ומתן עם חברות בניה. הדבר לגמרי
מחוץ לשליטתי. המוחות הצעירים סבורים שזהו רעיון מצוין לחסכון
באדמה ובמקום. כך יהיה עוד מקום לבנינו לגור. אומרים הם. אני
באמת מצטער. אולי אם תגישי בקשה רשמית נגד הבניה, או אולי
תציעי לערוך משאל חברים."
מרת סירקין חזרה הביתה מאוכזבת. היא הגיעה מאוחר מדי.  ראש
הכפר היה אמנם חביב ואדיב אך היא ידעה כי אין בהצעותיו מן
המעשיות. היא ידעה כי הדין כבר נגזר. היא תקבר בקומה כלשהי.
כמה נורא לחשוב על כך שבבוא ילדיה לבקר את קברה יצטרכו לעלות
במעלית. והם יראו רק את צמרות העצים ולא יהנו מהצל. והם ידעו
שגופתה איננה מתפוררת בנחת ומתמזגת עם האדמה אלא נמצאת ממש תחת
רגליהם. מחשבות אלה גרמו למרת סירקין לצמרמורת של ממש. היא
התהפכה במיטתה וניסתה להרדם.
"המוות עוד רחוק ממני." אמרה לעצמה ונרדמה.
חייה התנהלו על מי מנוחות. מרת סירקין זכתה לראות את בניה
מתחתנים. היא כבר היתה לסבתא ואושר מחודש ורענן מילא את חייה.
אך ככל שהרבתה להביט בפני נכדיה הקורנים, עורם מתוח ועיניהם
בורקות, כן הרבתה להביט על עצמה במראה. וכל יום שעבר פחות
ופחות מצא חן בעיניה מה שראתה. היא לא אהבה את מראה הזקנה
המכובדת. לא אהבה אותה כלל.
מרת סירקין היתה אשה בריאה מאד. בגיל 70 עדיין עבדה במלוא
המרץ. אמנם הפחיתה את שעות העבודה אך מילאה את שאר זמנה
בבילויים ותחביבים לרוב. היא החלה לצייר. קנתה בדים וצבעים
ומכחולים ומברשות. היא ציירה את נופי הכפר. את הבתים הישנים
שעדיין עמדו בו. את הים הרחוק. את בית ילדותה. את מגרש
המשחקים.  יום אחד חפשה לעצמה דבר חדש לצייר. היא חשבה על כל
הפינות המענינות של הכפר, אך היה נראה לה שציירה כבר את כולן.
היא לקחה את ציוד הציור שלה ויצאה לטייל. רגליה הובילו אותה
מערבה ולבסוף מצאה עצמה עומדת מול שער בית הקברות. היא נכנסה
פנימה. המקום היה פעם יפה. עתה הפך לאתר בניה בצדו האחד.
היא ישבה וציירה כל היום. לפעמים את הצד הישן ולפעמים את אתר
הבניה. לפעמים התגנבו לציור שני הצדדים כאחד. היא ציירה המון
ציורים, עד השקיעה נשארה שם, ואז חזרה הביתה.
באמצע הלילה התעוררה. היא מוכרחה לראות את הקומות. היא פשוט
חייבת לראות היכן תקבר. היא לא יכולה לחכות עד שתושלם הבנייה
בכפר. היא חיבת לנסוע לכפר שלדג.
בשקט, בלי להעיר את בעלה, התלבשה, נעלה נעליים, לקחה מפתחות
המכונית ויצאה מן הבית. במהירות התרחקה מביתה, מקווה שרעש
המנוע לא העיר את בעלה.
היא נסעה בעקבות השלטים. לבסוף הגיעה לכפר שלדג. הכפר היה דומם
והרחובות ריקים. היא נסעה בכל הרחובות עד שלבסוף הגיעה למחוז
חפצה. היא דוממה את המנוע. כשעמדה בחוץ, לא שכחה לנעול את
המכונית ולהפעיל את האזעקה.
מולה ניצב מבנה משונה שמעולם לא ראתה כמותו. הוא היה דומה
במקצת למגרש חניה על קומות. היא התחלחלה למחשבה על ההשוואה
הזו. אז חיפשה את המעלית. שער הכניסה היה נעול. במקום זאת מצאה
את מדרגות החירום.  היא החלה לטפס בהם ללא קושי. לבסוף הגיעה
לקומה האחרונה. הקומה העשירית. מקומה זו היה אפשר לראות את כל
ישובי האזור, מוארים באורות מועטים. היה אפשר להריח את הים.
הכוכבים נצצו.
מרת סירקין נזהרה לדרוך רק בשביל. הקברים היו מסודרים במרווחים
קבועים, קטנים. המעבר היה רחב. בסוף השורה הבחינה בספסל. היא
ניגשה אליו. כאן יושב אב אבל בימים הקשים. כאן יושבת בת
מתגעגעת. חשבה. כאן, בתוך הקופסה הזו.
משהו למטה תפס את עינה. היא כווצה עיניה אך לא הצליחה להבין
מהו הדבר. היא נעמדה על קצות אצבעותיה. היא ראתה את המכונית
שלה. משהו נע בין הצללים. היא רצתה לצעוק, אבל לא רצתה להקים
מהומה. מוטב לוודא קודם שזה לא סתם חתול. היא טיפסה על הספסל
ונעמדה. הרוח פרעה את שערותיה. ריח הים הכה בה בכל עוצמתו.
"איזו שטות עשיתי." חשבה לפתע. היא חשה איך כל המתחים וכל
המחשבות על בתי קברות הולכים ועוזבים אותה. "יש לי עוד שנים
רבות לחיות" אמרה לעצמה, "אזכה לראות את נכדי גדלים ומתבגרים.
אולי אמכור את ציורי בגלריה בעיר. קיבלתי השבוע הזמנה לעיצוב
לובי של בית מלון, אין ספק שזוהי התקדמות של ממש! והכי חשוב,
בעלי היקר עוד אוהב אותי, למרות שכבר אינני צעירה וחלקה. לא
אביט שוב בראי ואראה את הסוף. יש לחיות את היום." ובעודה חושבת
מחשבות אלה, ותוהה מה בעצם היא עושה באמצע הלילה, בכפר זר,
בבית הקברות, הבחינה בתנועה ברורה. מישהו התקרב למכונית שלה.
היא רכנה קדימה וצעקה:
"היי אתה שם!" ואז לפתע, איבדה את שיווי המשקל.
בדרך למטה, עשר קומות של קברים חשבה רק זאת: "למה האזעקה לא
פעלה? האין זה משונה? דווקא בזמן זה... "