אני שוב פה לבד, חושב איך להעביר עוד ערב בדד.
אחרי שכל היום את יושבת לי בראש, ולא רוצה לנטוש.
ובכל יום שעובר העצב מתגבר ומתגבר, ואת עדיין צובטת לי את
הלב.

ושוב יורדים גשמים שמזכירים לי את הימים שהיינו מתחבקים
ומתנשקים, ואנחנו כבר לא ביחד, אנחנו פרודים, אבל רק לך אני
שומר עדיין אמונים.

ואני יודע שאותי את כבר לא אוהבת, כי רמזת שיש לך אהבה אחרת.
אולי זה רק משחק ולא אמת, אבל בלב אסור לשחק.

אנחנו כבר לא מדברים ולא נפגשים, אבל כשמתראים פנים מול פנים,
הלב שלי בוער מבפנים. אבל אני בכל זאת מסתיר את הרגשות, כי בכל
זאת... אני גבר עם עקרונות. וזה קשה לי להיות לבד, אבל אני ממש
לא רוצה עוד אף אחת, כי זה עדיין כואב, כואב כל כך, מה
שרמסת...

אני גם לא אנסה לחזור אליך, כי כבר נמאס לי לנסות לשנות את
חייך. מתי כבר תתבגרי ותביני שפיספת פה בחור רציני.

אני יודע שבסוף את תצטערי, אבל לידיים שלי את כבר לא תחזרי.
אני רוצה שתימחקי מזכרוני לעולמים, אבל את כל כך חסרה לי
מבפנים.

כואב לי לחשוב שמישהו חש את גופך ואהבתך, כשאני פה לבד כותב
ומתבוסס בעצב וכאב. אמרת שלעולם אני לא אבכה, אבל עובדה שעכשיו
אני מזיל דמעות ובוכה כמו ילד מוכה.

עבר כבר מספיק זמן בשבילי להבין. היא איננה עוד.
ואני עדיין פה לבד, יוצא לחצר, מדליק סיגריה ומרגיש שאני לא כל
כך בדד. אולי אני שוב מסטול, ושום דבר לא הגיוני, כי אף אחד לא
היה מסביבי. אבל רק אחד היה, בין העננים, ומסתבר שזה היה
אלוהים.
וכשביקשתי ממנו סימן, פתאום ניצנץ ונפל כוכב קטן.
ופתאום בין כל הכוכבים, התגלו להם שתי עננים בודדים, שנראו כמו
שני ילדים מאושרים.
אולי זאת את ואני... אבל אולי בחיים הבאים.

כי אותה נתת לי אל יקר, ולקחת לי אותה בדם קר.

אולי אני כבר לא איתך, אבל בלב אני שלך ולוקח אותך לעד...