מה היא חושבת לעצמה, גומרת לי את כל הפקאנים בקורנפלקס. זה מין
הרגל מגונה - לקנות קורנפלקס בריאות, כדי שכל מי שבסופר יסתכל
עליך ויחשוב שאת מין בנאדם כזה, שאוכל אוכל בריא וטבעי. בעיקר
כשביחד עם זה יש לך בעגלה אורז מלא וחלב עיזים. אבל כשמגיעים
הביתה, כל מה שהיא אוכלת זה את הפקאנים המסוכרים.
"אתה לא נורמלי", היא תגיד לי אחרי שאני אענה שלוש סוכר, "איך
אתה לא מקיא מזה?" זאת נקודת התורפה שלי. המון סוכר. שלוש זה
הממוצע בין שנינו (אני עם שש והיא עם כלום). אנחנו יושבים מול
הטלויזיה, שותים תה ואוכלים ציפורניים.
"תפסיקי עם זה, זה יהרוג אותך בסוף". היא מסתכלת עלי ממקומה
הדחוי, המתנצל, בדיוק על קו התפר בין המטבח למרפסת. סליל דק של
עשן מתנתק משפתיה. חיוך ורוד מאיר פנים חיוורים. "משהו יהרוג
אותי בסוף. אז לפחות ליהנות בנתיים". "משהו אחר יהרוג אותך
הרבה יותר מאוחר", אני מנסה לפרוט על מיתרי יצרי-ההישרדות
האנושיים. אם לי יש כאלה, אז גם לה. "זה כמו שאני אגיד לך
להפסיק לשתות את הבירה הגרועה שלך כדי שהכבד שלך לא יתפוצץ".
נקודה טובה. אחת-אפס לאישה שאיתי. אני שותה מכבי.
כואב לה הראש. אולי אנחנו כבר קצת מקולקלים. רגילים. אמא שלי
הייתה אומרת - "יציבים". נפרדים בבוקר, נפגשים אחר הצהריים.
תמיד מכינים מרק לארוחת ערב. כוחו של הרגל. אולי מחר אציע לה
שנכין ספגטי. פעם היא לימדה אותי לעשות רוטב שמנת ופטריות. "מה
פתאום שמנת ופטריות? אני תמיד אוכל עם בולונז". היא נועצת בי
מבט משועשע. "תתרגל".
איך זה שדווקא את זה אני זוכר אחרי שהיא מתה. |