הדרך מעלה רצופה מכשולים, אך חלקנו, כה רגילים אליהם
שהתמכרנו.
אין אנו עוד יודעים מתי הגענו למה שרצינו, או למה יצאנו לדרך
מלכתחילה...
עונש ההתמכרות למכשולי החיים... הינו תמיד, בדידות.
דרך ואדי, יער, כביש
נוף ערים, כבישים, נופים.
הר את מבטי לוכד,
מטפס הרים בודד.
כלים, ווים, פטיש קטן.
חבלים שלא אפול ואתרסק,
אל מול ההר אני עומד,
מטפס הרים בודד.
אוויר פסגות, אני נוגע
ונושם לי לרווחה,
"האם זה מה שכה חיפשתי?"
הנוף מביט בי ושומע.
אוויר הרים, אני אי שם.
הדרך אצה או עומדת,
עוד נקיק, מדף, עוד סלע.
אך אני בשלי עוסק
הנוף מביט בי ותמה,
"מתי אפסיק כבר לפחד"?
מטפס הרים בודד.
אני למעלה, אולי בדרך,
מולי הר חדש נגלה.
אני נח קצת ויודע,
כעת הוא יריבי במשחק.
לא אניח לו לנוח,
אתיש אותו עד שיחדל,
עד שלא יהיה בו עוד כוח.
מטפס הרים אומלל.
אוויר פסגות, אני נוגע,
ונושם שוב לרווחה.
"האם זה מה שכה חיפשתי?"
הנוף מביט בי ויודע.
אוויר הרים, נמאס לי כבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.