לילה.
אני במאורה שלי.
מרגיע פצעים ישנים שנפתחו,
בעזרת שברי מחמאות שליקטתי.
נותן לשקט לחבוש את הפצעים.
לבדידות לקרר אותם.
ואז קורא לחברים שלי.
השדים.
הם באים לשחק,
כל ערב משחק אחר.
תמיד אני מפסיד.
לפעמים זה סתם לחנוק אותי,
שלא יגיע חמצן ללב.
ואז אני מתחיל לחלום על מקומות אחרים,
מקומות טובים.
ואז בבת אחת זה נגמר.
לפעמים הם מכבידים לי על הרגלים.
לפעמים קוראים לי לצאת.
מזכירים לי מה זה לשנוא.
מה זה לפחד.
מה זה לכעוס.
דואגים שאני אחיה,
כי נולדתי בשנאה,
והאהבה תהרוג אותי.
כמו כרית משי שלא נותנת לנשום.
ויש גם את משחק האמת והשקר.
כשהאמת משקרת,
והשקר אסתטי.
ומאחורי הכל יש אינטרסים.
ואנשים גדולים עם שאיפות קטנות,
ולהפך.
ואני והשדים צוחקים על האנשים,
ואז אנחנו נזכרים שגם אני איש.
ואז אני כואב,
וחי את הכאב.
והכאב שולח אותי שוב לעולמות אחרים,
או למטבח.
תלוי בעונה.
המשחק האחרון.
הם פותחים לי את העינים עד שאני ממש עייף,
ואז מדביקים אותן עם כל הרוע בעולם.
כדי שאני לא אקום.
אבל עד שאני נרדם כל הפצעים כבר נפתחו,
בשביל לצוד שברי מחמאות מחר. |