אני הולכת בשוק מחנה יהודה וחושבת שזה רומנטי. פיניתי לעצמי את
הזמן הדרוש לאפיית לחם מיוחד במינו. אני משוטטת לבדי בין ההמון
בחיפוש אחר המחיר הזול ביותר, אחר העגבניות האדומות ביותר. עוד
אנשים מחפשים ברגעים אלה ממש מצרכים ללחם. עדי יושבת על הרצפה
ובוכה ברקע מתנגן שנסון צרפתי ישן-נושן אלפי דפים מצהיבים
מפוזרים מסביבה היא מחפשת, היא רוצה לאפות את הלחם המושלם, היא
מלטפת את שערה ומדברת לעצמה בג'יבריש, זה לא ניראה בעיניה חריג
או מוזר לשבת כך אך מיד היא קופצת על רגליה ודוהרת כסוס בצהלות
ובקרקושים אל הרכב ולוקחת את עצמה אל הכבישים וכבר לא תאפה לחם
היום, היא הקציבה לשם כך 10 דקות של הרגשת אשמה.
אני פונה ברחוב האגוז זה שיש עליו שיר ואני לא זוכרת כרגע של
מי ואין זה משנה הרחוב הזה שקט יחסית ובפינה יש איש זקן שמוכר
משקאות מרפא וקרמים טבעיים. הוא מחייך אלי במבט רחב. אני שותה
בנחת את הכוס המהבילה והמתוקה והחריף מתוק הזה ממלא אותי
ומקשיבה לשקט הרועש הזה.
ברגעים אילו ממש לא רחוק מכאן היא רוקדת ריקוד על לחם היא
צריכה לחשוב על המופע הבא על התנועה הבאה על הריקוד... אבל
הלחם היא צריכה להיות "בסדר" עם הלחם כזו היא מיכל. אז עכשיו
היא רוקדת ריקוד על הלחם משהו כמעט קדמוני שכזה. היא לא משתמשת
בחמאה או בקמח אבל היא אופה אותו למרות שהיא חושבת שלא אלא רק
על ריקוד של ידיים ורגליים, וגם קצת בטן כפי שהראתה לי בסטודיו
ביפו.
אני כבר המשכתי ישנה פה מכולת שנקראת סל מזון, זה שם קצת
אירוני כיוון שמזון בקושי יש שם מוכרים בעיקר מוצרי יסוד שכאלה
והסל היחיד שנראה בחנות הוא של זקנה אחת שבאה ויצאה איתו
ברטינות חוזרות ונשנות על השירות ולמרות זאת היא תחזור לפה כל
שבוע כי זהו הרגל בן 20 שנה או יותר. והיא מחייכת אלי בעיניים
מקומטות ומדדה משם בצעיף צבעוני והנה נעלמה.
הוא תכננן זאת שבוע וסידר רשימה. הוא חשב שיאפה זאת עם מוזיקת
פופ רכה הוא סידר את הבית במיוחד והבריק וניקה השקיע בזה אולי
שבע שעות ואז הוא רטן לא נישאר לי זמן לאפות את הלחם בכלל...
יש לי עוד תוכניות להיום והוא לא האשים בכך את עצמו כי זאת
אשמת המורה שנתנה משימה וחשבה שיהיה לי די זמן. הו אייל הוא לא
הראה אפילו קצת שהוא כועס גם על עצמו.
30 פיתות בעשר, רק היום רק היום, שלושים פיתות בעשר בננה
מתוקה, רק 5 ש"ח לקילו מתוקה בובה יופי של בננה, שלושים פיתות
בעשר כן מותק מה לתת לך.
ערן התבלבל וחשב מהו הלחם הזה מבחינה לוגית פשוטה. ניתן לומר
שלחם הוא סוג של מאפה מאוד ספציפי אבל מה המשמעות של כול זה
ישב וחשב. בכיתה הוא יאמר פשוט שלא עשה, או שלא הבין את
המשימה. ערן ישב וחשב על הרעיון הפילוסופי של הלחם כמעט שלוש
שעות... וזה לדעתו לא מספק.
אני מגיעה לדוכן הדגים ושם שוטפים בנוחות את שאריות הדם
ומגרדים את אחרוני הקשקשים.
רומינה שמחה מאוד להיות פשוט רגע לבד. והחליטה שגם עוגה יהיה
טוב ואפילו יותר טוב כי כך כולם ייהנו מעוגת יומולדת טעימה.
וכיצד אספק את כולם הרי גפן ודפנה ישמחו למשהו בריא אך רעות
תעדיף עם קצפת ואייל אני לא יודעת מה הוא אוהב... היא כל כך
התבלבלה. היא לא יכלה לסבול את השקט הנורא שבלהיות לבד את הרעש
הנורא שבלנסות ולספק את כולם, אבל החיוך שלה לא נמחק לשנייה.
ומכיוון שגם המורה צריכה להיות מרוצה היא תאפה עוגת לחם
יומולדת מפוארת. ותביא לכיתה, ולה לא יישאר דבר.
קבצן אחד עומד ומבקש נדבה איש לא נותן לו כי הוא לא עושה שום
דבר מעניין רק מדבר לעצו מספר לעצמו סיפורים...
לחם עתיק יומין היא אפתה והשקיעה ממתכון מיוחד של סבתא של סבתא
עם הרבה צפיות היא ישבה וחיכתה ללחם הזה המאוד מיוחד... היא
כתבה דף התנגדות בחרוזים ובכתב מסודר ועגול. היא נהנתה מאוד
וגם למדה את המתכון בעל פה וקישטה את הלחם בשיבולים מיוחדות
שיוצאות ממנו כמו בשדה ושרה ללחם שיהיה מאושר וקפצה לבקר חברה.
אך בלילה בלילה רעותי שלי בכתה.
אני חוזרת עייפה ברחובות המפותלים של נחלאות עם שקיות שהולכות
ומכבידות יותר ויותר הסתבכתי בדרך שאני הולכת בה שנים.
סבינה פשוט לא אפתה וגם לא הרגישה אשמה וגם לא חשבה על זה כל
השבוע. זה לפחות מה שהיא אמרה. אך בלילה בלילה כשהיא ישנה היא
נזכרה למה היא כל כך מפחדת מלחם, זה סיפור מעמוק בילדות, בבוקר
היא לא תזכור דבר פרט למעט אי נוחות.
הגעתי הביתה עם סיפור משלי ששופט ממש את כולם הנחתי את השקיות
והלכתי לאפות את הלחם ונזכרתי שלא חשבתי על חצי כיתה ומה עם
הלחם של הדר שיצא מר ומגעיל, ויאיר שלש הבצק כמו שק אגרוף,
ודפנה שהתחברה לאמא אדמה ושכחה לחייך, וקרן ששכחה איך ניראה
המטבח כבר מזמן.
והלחם שנאפה או שלא נאפה... הוא רק לחם לצורך העניין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.