הוא לא היה רגיל לכתוב. זה בטוח. אבל האמת, הוא התחיל לחבב את
זה. בדרך כלל הכתיבה היחידה שהוא עשה הייתה פתקים לכותל וגם
משם הוא לא קיבל ביקורות טובות...
אבל הפעם, זה היה אחרת. אולי בגלל שאלה לא היו פתקים לכותל,
אבל היה שם עוד משהו. משהו עמוק ורציני יותר. משהו שגרם לו
להרגיש מכובד.
ההרגשה הזאת באה אליו בהפתעה, הוא בדרך כלל הרגיש די עלוב.
בדרך כלל, כשהיה הולך ברחוב, היה מסתכל על המדרכה. לא שהייתה
מעניינת כל כך, אבל הוא הרגיש הזדהות מוזרה איתה. הוא מצא,
ששניהם נוטים לראות הכל שחור.
באותו יום, שהחל לכתוב, נפגשנו לשתות קפה. תמיד ידעתי שאלון
הוא אדם שקט. שקט ובעייתי. הוא הוגדר בעייתי עוד מחטיבת
הביניים כשהיה יושב מול הקיר, עם הגב ללוח ואומר שיש לו בעיות
ראייה. בתחילה, חשבנו כולם שאלון הוא מצחיק, ניסינו להתחבר
אליו ולהתחבר איתו, אבל הוא ביטל את כולנו בהינף יד. מאז כולם
שנאו אותו.
חוץ ממני.
מצאתי את האופי שלו מסקרן. בתיכון היה הולך לשיעורים שלא היה
צריך להיות בהם והתווכח עם המורים באותה כיתה על כך שזה בלתי
אפשרי שהוא לא רשום ברשימת השמות. המורים היו מנסים להסביר לו,
שהוא בחר בשנה שעברה את המקצועות אותם הוא רוצה ללמוד, אך הוא
הכחיש כל קשר. אף אחד לא הצליח להבין אותו.
אין בכלל צורך לדבר על שירותו הצבאי, מכיוון שעד שהצליחו
להסביר לו את משמעות ומהות הצבא, הוא כבר היה בן עשרים ושלוש
והצבא העדיף לוותר עליו.
באותו יום, הוא נראה אחרת. הוא נראה... קורן.
שאלתי אותו לאחר שיחה ממושכת:"אלון, הכל אצלך בסדר? אתה נראה
טיפה נרגש..."
"נרגש?! אני נרגש?! כמו שבחיים לא הייתי! נרגש זו מילה נחותה
לעומת ההרגשה שלי!"
" אלון, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה באמת נשמע לא בריא, או יותר
נכון, אתה נשמע מטורף." נזהרתי מאוד במילותיי כי אלון באמת
נראה לא יציב.
"תראה, עודד... אני..."
מאוד חששתי ממה שיגיד, תמיד היה לי ברור, בתוך תוכי, שיש סיכוי
שאלון, האדם המצחיק והמעניין שנראה לי, הוא למעשה מטורף בעל
נטיות התפרצות מאיזשהו סוג.
"....אני התחלתי לכתוב!" אמר בתחושת ניצחון.
"אה... מצוין..." השבתי עם מבט מבולבל... "זה נחמד מאוד. מה
אתה כותב?"
"הייתי כותב פתקים לכותל אבל החלטתי להפסיק עם זה. התחלתי
לכתוב שירים. עודד, אתה לא יודע מה זה עושה!" הוא התרומם
מהכיסא והחל להלך בחדר בהליכה נמרצת.
"התחלתי להרגיש כוח, שליטה, עוצמה! אני מרגיש אמיתי וחשוב
פתאום! כאילו אני יכול לשנות משהו בעולם הזה!" הוא הוסיף
והגביר את קולו באופן שהחל להפחיד אותי.
"אלון, תראה, אתה בחור נחמד. אבל אני מצטער אני חייב ללכת.
שיהיו לך חיים נפלאים ובהצלחה עם הכתיבה. להתראות" אמרתי
בהפגנתיות בעודי משאיר את אלון עם מבט פליאה גדול על פניו.
יצאתי מביתו. והלכתי לכיוון הכותל. הייתי זקוק לזמן איכות עם
עצמי, להבהיר את מחשבותיי.
כשהגעתי לכותל, ראיתי את עשרות האנשים הנשענים על האבנים
ומחפשים אחר תשובה לחייהם. חייהם הרגישו כמו שאלה אחת גדולה,
הרהרתי לעצמי.
בעצם, המשכתי, לכל אחד יש דרך יצירתית משלו לפתרון חייו. אז
אלון בחר בכתיבה. למה כתיבה לעזאזל?! למה כתיבה?! למה?!
מכל הדברים בעולם, הוא לא יכל לבחור להיות תלמיד ישיבה?
מיסטיקן בהודו? רוצח סדרתי? למה כתיבה?!
אלון שבר אותי. שבר אותי בכך שהחל לכתוב. אדם שכל חיי תליתי בו
את תקוותי שיכניס עניין ויכניס הנאה לתוך חיי המשעממים הפך
להיות כותב.
כל חיי אלון נראה בעיני כאדם מיוחד, כאדם שאין לו קשר למוסכמות
החברתיות שאני ואתם חיים בהם. זה אדם יחיד סגולה, אדם המסוגל
לשחרר אותנו ממגבלות כמו נימוס וקודים מוסריים. אדם, אדם
שהיווה בשבילי את המשיח! הגואל מכל התרבות הרגילה והאפורה שאנו
חיים, שיגאל אותנו בדרך חייו הייחודית... הוא נהיה כותב.
במה הוא ייחודי עכשיו?! הוא כותב! כמו אלפים כמוהו! כמו עוד
חמישים אלף כותבים בגילו המנסים את מזלם בשרבוב מילים ובהשגת
משמעות מכך. המשיח שלי נעלם. המשיח שלי כמו כולם. הוא כבר לא
משיח והוא בטוח שלא מעניין או ייחודי. הוא "כותב".
הלכתי לכותל ובכיתי אליו. הצלחתי להשיג פתק ובו ביקשתי מאלוהים
שינסה למצוא לי משיח אחר.
הכנסתי את הפתק והלכתי.
הכותל הוא, אולי, האפשרות היחידה שנותרה לי להשיג משיח.
מצד שני, הכותל לא נותן ביקורות טובות.