נעלמת לי, וכבר חשבתי שלא תחזור יותר.
אבל חזרת, ובילבלת אותי עוד יותר.
עשית יותר רע מטוב.
כשסוף סוף הפצע הישן הזה התחיל להגליד ולהיסגר,
באת, ופתחת אותו מחדש.
אני שונאת אותך, כ"כ כ"כ שונאת אותך.

אני שונאת את איך שאתה צוחק.
אני שונאת את איך שאתה מסתכל עליי עם העיניים הירוקות האלה
שלך.
שונאת איך שאתה נוגע בי בלי לשים עליי את הידיים שלך.
אני שונאת את חוסר הרגש שלך,
שונאת את השבריריות החזקה שלך,
את העומק הרדוד שלך.

אני שונאת כל דבר קטן בך,

                   אבל אוהבת את כל כולך.


זה טיפשי ודי פתטי, לא יצירה כ"כ, פשוט סוג של פריקת רגשות.
אני שונאת את העובדה שאי אפשר לשלוט ברגשות האלה. למה צריך
להיות אנושיים, קיבינמאט?!