זה סיפור מותו המפתיע של רווק תל אביבי.
רווקים כאלו מתים כמעט כל יום, במיוחד בעונת הקיץ החמה. עצוב
למות באמצע התמוז דווקא כשכמות הבד הממוצעת שבחורות עוטות על
עצמן מקבילה לכמות הבד במפית. עצוב למות. עצוב יותר למות באב
או אלול, עצוב ולח. עצוב להשאיר את כל הרווקים האחרים מאחור.
מזל שעל אותו רווק המוות הזה בא במפתיע. הוא כמעט לא הרגיש שזה
קורה, רק גוש קטן בגרון, פרפור בבטן ו-פוף אין יותר רווק תל
אביבי. זה הסיפור על עוד רווק מתל אביב, לא מישהו מיוחד, אחד
מני רבים. כזה שמת. בנסיבות פחות צפויות.
כמה שבועות לפני שהסיפור הזה מתחיל, אי שם בתחילת ימי הקיץ של
אותה שנה, הוא ליווה את החבר הכי טוב שלו אל חופת המתים שחיסלה
את רווקותו. זה המוות הצפוי כשמדובר ברווקים, מתל אביב ובכלל.
יום אחד, כך מספרות השמועות שמתרוצצות בין פיות לאזניים, יום
אחד תמצא את עצמך נוסע במכונית מקושטת סרטים, קונה חליפה באלפי
שקלים בצפון דיזנגוף, עונד טבעת לבחורה שאתה כמעט לא מכיר,
שובר כוס, מתנשק, מצטלם, נושא אותה על כפיים אל מעבר לסף. יום
אחד זה יקרה. ביום הזה תתפוגג רווקותך ותעלם וכל מה שישאר ממנה
זה געגוע. חודשיים או שלושה אחרי אותו היום יוולד לך ננס מיבב.
אתה תאהב אותו ולאט לאט תבין שכבר אין לך יותר סיכוי להיות לבד
בחיים האלה. בכמה מהגרסאות אתה עוזב את העיר ועובר למושב או
כפר קטן, כמו זאב שמפריד את נתח הבשר שלו מהנבלה ולוקח אותו
הצידה לכרסם בפרטיות. שנתיים או שלוש אחר כך כבר תוכל למלא
משבצת אחרת בשאלונים של הביטוח הלאומי. גרוש. תמיד רצית, תמיד
ידעת שגם זה חייב לקרות לך. ואז תחזור לרווקות. אחרת, מודעת
יותר. ואולי לעוד חתונה, אולי אז זה יעבוד, אולי לא. בסוף
תמות. זה הדבר היחיד שבטוח (למרות שאין לך הוכחות ברורות לזה
שמוות הוא מקום אמיתי. אתה לא מכיר אף אחד שהיה שם וגם אף אחד
לא ממש מוכן להסביר לך איך בדיוק מגיעים.)
באותו קיץ החבר הכי טוב של הרווק התל אביבי המדובר סיים את ימי
רווקותו, והוא נשאר לבד, מחפש חברים חדשים, ערני להרפתקאות,
למפגשים, לאנשים ונשים. חוגג את רווקותו. לא, זה לא היה מאורע
עצוב. זה היה מרענן.
או שאולי כן היה זה מאורע עצוב. למעשה אין לדעת. עצב, כמו גם
שמחה וקנאה אהבה ואושר לא היו מנת חלקו של אותו רווק ז"ל. חייו
הקצרים התנהלו בדממה רגשית שהוא הצליח לסגל לעצמו בקושי רב.
גיבור, הוא לא בכה שנים, לא כשהיא אכלה את התפוח ולא כשהיא
זרקה את הפרח בחצר, גם לא ביום מותו. את אותו גוש שהזדחל במעלה
הגרון ביום בו הסתיימה רווקותו באופן מפתיע הוא בלע, אחר כך
ירק, בהמשך הוא גם שטף אותו בויסקי, לא הרבה, המון ויסקי. אבל
לא, הוא לא בכה. לו רק ניתן לו קצת זמן להבין שמותו קרב, אולי
הוא היה סוחט דמעה סמלית אחת לזכר כל מה שהוא היה ולזכר כל מה
שלא הספיק להיות.
החיים שלו התחילו כמעט שלושים שנה לפני כן. לידה טבעית
לחלוטין, שום רמז למוות המוקדם שעומד לקפוץ עליו פתאום. ואחר
כך הוא חי, המסלול הרגיל, הסתמי, התעלה הארוכה שמובילה בדיוק
לבוץ שממנו באת. לפעמים מסע אלונקות בחולות, לפעמים טיול בחורף
בבוץ, טונות של מחשב, ליטרים של בירה, פה ושם מסיבה על פסגה של
הר או במועדון שהיה פעם קולנוע. לפעמים בחורות, לרוב לבד. המון
תל אביב, המון אנשים שמלאים בעצמם, המון אויר. שאיפות נשיפות
הצלחות ואכזבות. חיים, רובם קרובים לאדמה, רק מחיצת בטון או
אספלט או אדנית מפרידה בינו לבין האדמה, לפעמים זו רצפה. לכל
היותר שלוש או ארבע קומות מעל האדמה. עם או בלי מעלית. לא גבוה
יותר כי זאת תל אביב, גמדה אורבנית, עיר קטנה.
הוא הפך לרווק תל אביבי בגיל עשרים ואחת, תשע שנים - זה הכל.
לקח לו זמן להתרגל להגדרה, להתיישב בנוחיות בסטאטוס, אבל זה
עבר. הוא רכש דירה, שילם משכנתא, שתה, אכל ועישן סיגריות. הרבה
סיגריות. היה לו כולסטרול גבוה והוא לא עשה ספורט. אבל לא זה
מה שהרג אותו. היו לו אופניים עד שהם נגנבו, וטוסטוס עד שגם
הוא נגנב. הוא מעולם לא התקשר למשטרה, שוטרים הפחידו אותו
תמיד, הוא לא ידע למה. הוא לא הזיק מעולם לאיש, לפעמים הוא היה
עושה סמים, הוא ידע שזה מזיק אבל נצמד לסיפוק המיידי. עד אותו
קיץ הוא לא הכיר אף אחד שלקחו אותו למעצר בגלל סמים. בכל אופן
הוא לא רצה שיקחו אותו לשום מקום, הוא רצה להישאר, לא היה לו
רע במקום שלו וסוף סוף היה לו מקום משלו. הוא חי כאילו אין
מחר. כאן ועכשיו, לא שם ואחר כך. בסוף הוא מת, אף אחד לא
התגעגע אליו ומישהו אחר גר עכשיו בדירה שלו.

משם ומאחר כך נכתב הסיפור הזה, סיפור מותו של רווק תל אביבי.
כותב שורות אלו נולד מהרקבון שהתפשט על גופתו של אותו רווק מת.
והמילים מובאות בפניך כמסמך, כתעודה לכך שהיה אדם כזה ושאינו
עוד.
תהי נשמתו צרורה בצרור מפתחות.