כשמלאו לאבי 15 שנים מיום היוולדו עלי ארץ. הוחלט ברוב קולות ,
כאות הזדהות מהפיכתו הילדותית לנער מלא און וכמובן כמתנת יום
הולדת, לאשפזו בבית החולים לחולי רוח דאז: "טלביה".
אבי, שאת ניצני בגרותו כילו טיפות LSD בתור טיפול הולם לילד
שגאונותו הבלתי מתפשרת שאובחנה על ידי שכלתנים מלומדים עוטי
חלוקי חכמה מבהיקים בלובן הפסיכיאטריה דאז בתור סכיזופרניה
פרנואידית.
בשל כך נלקח אבי כפות בכותונת משוגעים, אל גיא צלמוות -
בגרותו. בין אלפי משוגעים השתלב לו אבי המאובחן כסכיזופרן
פרנואידי והיה לאחד האדם או כפי הגדרת שכלתני הפקולטה להגיגי
הטמטום: משוגע, כל  זאת כמובן בעזרתם הנדיבה במתן מנות כפולות
ומכופלות של טיפול מונע שיגעון למשוגעים שכמותו.
בניסיונם המר להחזירו לציוויליזציה השפויה - שלהם כמובן, ניתנו
לאבי כמו גם לחבריו החדשים לספסל המשוגעים כמויות הזויות של
סמים מעוררי הזיות, וכמו כן על מנת להרגיעם מחזיונות והזיות
השווא שלהם, נתנו להם נוגדי הזיות נוסך : פורדומולים - שלפי
דעתי או לפי דעתו של כל וטרינר היו עושים עבודתם נאמנה כחומר
הרדמה לסוסים.
בשל משקל גופם הזעיר ביחס לסוסים הייתה למשוגעים נטייה להירדם
גם במצב דלוק וזאת במחיר מטבוליזם מהפכני מאין כמוהו נוסך:
עיכול מהיר של הכבד ופליטתו הזריזה מהגוף תוך מתן שתן וצואה,
בחתיכות מדממות שלא יביישו את המחזור החודשי של שום אישה עלי
אדמות. במעונו החדש השתלב אבי כאחד המשוגעים והפך לשפן
ניסיונות, כל זאת כמובן בשם הפסיכיאטריה.
בית החולים לחולי רוח: "טלביה" הוכר בידי חולי הנפש לא רק כבית
החלמה לנפשם המוטרפת, אלא  כמרכז בילוי אטרקטיבי, שם מידי שבוע
הושמו המשוגעים, לפחות אלה שלא היו אחרי טיפול במכות חשמל או
אלה הכפותים והממש משוגעים לצפות במערבונים או בסרטים ברוח
התקופה המקוללת ההיא. אכן קלאסיקות הוקרנו שם וכך, בהשפעת  LSD
ישב אבי בחברת חבריו החדשים לצפות במערבון ססגוני מאין כמוהו
שהוקרן לו בהילוך איטי או כפי שסיפר לי 30 שנה אחרי, שעדיין
בתום הסרט נראו לו כתוביות ההתחלה מרצדות  מהמקרן קרבות
ומתרחקות וממאנות בכל תוקף לתת למערבון כל שהוא להשתלט להן על
המסך.
בדמיונו דימה אבי שדות עד ירוקים העוטפים אותו בערנותו
הישנונית - הפורדומולית.
אזי רץ היה אבי אל מחוזות גן העדן  הירוקים, פורש ידיו, עף
ומרחף לו כציפור דרור.
באחד ממעופיו פגש אבי בכותונת לבנה, כותונת משוגעים.
היא חבקה אותו כה חזק במעופו עד כי התנוונו כנפיו.
לכן בחר אבי שבור הכנף לרוץ בשדות העד הירוקים של דמיונו.
מקץ שנים מספר בין הזיה זו לחברתה, בין כותונת המשוגעים ושדות
העד הירוקים של הזיותיו  צצתי אני.
מגיחה מתוך בועת LSD דמיונית לאוויר העולם,  נושמת מלוא ראותי
שדות עד ירוקים עטופים בכותנות משוגעים מבהיקות  בטעם
פורדומול.
כאשר הפכוני המיילדות והכו ישבני פקחתי את עייני וצווחה נשמעה
מפי, פקחתי את עיניי והבטתי בצוות המיילד, "מה אתם עושים?",
שאלתי. וכך תוך התעלמות בוטה ממצבי הוגשתי לאימי מוקפת במיציי
רחמה הזבים. אימי חבקה אותי , הביטה בפני ועיניה נפתחו
בצפרדעיות מרושעת.
''דומה לאבא", היא סיננה מבין שיניה.
ואכן בעיניי הירוקות ובפרצופי העגלגל שכל כולו אומר אבי ניסו
לייצר מתוך תוכי שדרוג גנטי של האני העצמי שלי וזאת על ידי!!!
משמעת  ראויה לילדת אבא שכמותי.
עקב היותי אבא נדרשתי למלא רחמנה לצלן אחר כל הוראות ההפעלה
לבובות ממין נקבה שבהן היו כלולות מלבושי נשים בחניתה מרבית
שתפרה לי אימי.
שמלות פרחוניות, חצאיות פרחוניות, וחולצות תואמות, פרחוניות
כמובן.
את אלה עוד יכולתי לספוג, אך כשנגע הדבר בסידור שיערי הפרוע
תמידית לכדי קוקיות,  פורצת הייתי בזעקות אימים.
אימי הייתה מנופפת באצבעה כלפי: "כאן לא צועקים",  וכאות
הזדהות עם מצבי העגום הייתה שוזרת סיכות לשיערי, סיכות ורדרדות
ומגעילות. סיכות של בנות.
בהגיעי לזקנותי, או ליתר דיוק בהיותי בת שנתיים, נולדה אחותי
בתוך ענן ערפילי אך ורוד.
תינוקת נשית ומתוקה  כסוכרייה, שלא דמתה כלל לי או לאבי, אלא
נראתה כבת לכל דבר.
אימי שכה קסם לה פלא בריאה זה, החלה תופרת שמלות זהות לי -
ולתינוקת.
וכך בין כיווצי המלמלה גדלתי אני.
ילדה כרונולוגית על פי הגדרת המערכת, וללא גיל על פי הגדרתי
האבהית המזדקנת.
בשל היותי אבא חשתי בצורך אבהי ובוגר למלא אחר כל המטלות
לגברים.
קולי הפך בס, את השמלות החלפתי במכנסיים ואט אט לעת ערב חשתי
בשינוי מה בגוון עורי שהחל נראה צחור ולבנבן מעת לעת.
בלילות נדדה שנתי, ובבקרים עת העירה אותי אימי בקושי רב הייתי
יוצאת את ביתי כשילקוט על גבי. תופסת תנומה כבדה בשיעור של
השעה הראשונה, והשנייה והשלישית. ישנה לי שנת ישרים עד לסיום
יום הלימודים וחוזרת הביתה ערנית מתמיד.
בתחילה, לא חשתי בשינוי מה מעבר לגוון עורי, אך, כשהחלו ניבים
חדים צומחים להם בפי, וריח בשר אדם היה מעורר בי תיאבון חייתי,
החלתי מבינה כי פשר חיי כרז גנוז, ומקומי בקרב בני האנוש עלול
להוות סכנה ממשית לקיומם.
לכן, באחד מלילות השבוע גמלתי בליבי החלטה להעלם. וכך באורו של
ירח מלא התעופפתי לי החוצה מחלון בית אימי מולדתי אל עבר שדות
עד שחורים והזויים, רחוקים מציוויליזציה אנושית. ושם למרגלות
גבעה דמיונית בניתי לי בית, מוקף בחומות ברזל אימתניות .
כעת ישובה אני אל שולחן העץ שבביתי מתוך החלטה אבהית לכתוב את
סיפורי זה בתקווה לנסות להבין במקצת את הלך חיי אנוכי שזכיתי
לו כהוא זה.
רבים הם האנשים אשר בניסיון נואש להציץ אל מעבר לחומות הברזל
שלי נפלו קרבן לתאוותי לבשר אדם נא, שלמרות תחנוניהם הרבים
נאכלו כשהם מקפחים את חייהם - בעודם בחיים.
את אלה שניסו לבקע בפטישים את חומות הברזל שלי, כי הללו הפריעו
להם בדרכם, שיפדתי על שיפוד מתכת ותוך שהם זועקים מכאב נגסתי
בפרצופם המעוקם עד כי חדלה צווחתם מלצווח.
כל השאר, עוברי אורח תמימים (למראה). בלעתי כשהם לא מתייסרים
כלל וכל זאת בביס אחד.
וכעת יושבת אני בביתי כשבטני מקרקרת בניסיונותיי להבין המה זה
השתבש שם בלידת אימי אותי ,וריחו הענוג של המורה לפיזיקה ינטר
ליברמן עולה באפי. כבר חודש לא בא דבר מאכל לפי, ובטני משמיעה
קרקורי רעב.
לפני כחודש, סמוך לסעודה האחרונה שלי, שמעתי, באחד ממבזקי
החדשות  הודעה בדבר העלמם של כ- 35 אנשים באזור מגורי. כעת ,
מעוניינים להגיע בכוחות מתוגברים של משטרה ולבקע את חומות
הברזל שלי בארטילריה כבדה .
את ההפתעה שהכנתי להם הם לא יוכלו לתאר אף בדמיונם הפרוע
ביותר.
אך לי זה לא אכפת, הבעיה היחידה העולה במוחי היא אמצעי שימור
וקירור נאותים לאותם פגרי אדם עסיסיים עוטי מדים ודרגות, דבר
שגורם לתאבוני להרקיע שחקים.
כבר הכנתי את המזווה לו נוספו עוד 3 מקררים. ואפשר לאחסן בן
בלחץ לפחות  350 קילוגרם של בשר אדם.
כעת מחכה אני לשעת כושר, וכשזו תגיע, ובכן... זה יהיה כבר
סיפור אחר.