מחשבה מפחידה מזדחלת לאיטה לראשי בשבועות האחרונים. האם יכול
להיות שאני אלכוהוליסט? לא ברורה לי ההגדרה המדויקת של המילה.
האם ההגדרה מכוונת למי ששותה מהבוקר עד הערב? או שמא למישהו
שאינו יכול לשלוט על הצריכה של האלכוהול?

רגשות אשמה אופפים אותי כשהמחשבה עולה. החלטתי לבדוק את העניין
לעומקו, לנסות להתמודד עם המחשבה המפחידה.

לקחתי עט ונייר והתחלתי לחשב: אני מוציא 2500 שקל בחודש על
אלכוהול. כפול ממה שאני מוציא על שכר דירה, פי שלוש ממה שאני
מוציא על אוכל. אני יכול לנסוע כל חודש לסוף שבוע בברצלונה עם
הכסף הזה. איזה כיף יהיה בברצלונה, אני חושב לעצמי - לשבת
באיזה בר, לשתות משהו.

טוב, לא יכול להיות שאני באמת מכור, אני אדם חזק, עושה מה שאני
מחליט לעשות, קובע לעצמי את החוקים והמציאות.

רגע, יכול להיות שאני סתם נלחץ. אולי אני בתקופה כזו, אולי אני
לא עונה על ההגדרה המילונית של אלכוהוליסט.

החלטתי לא לשתות שבוע. אם אני אצליח סימן שאני בסדר, ואם לא...
נעבור את הגשר כשנגיע אליו.

שבוע ללא אלכוהול - המחשבה מקפצת במוחי, בלי לחזור מהעבודה
לפאב, בלי לצאת עם חברים, בלי בקבוק יין עם ארוחה טובה.

בלי חיים.

אני מתחיל לרחם על עצמי, אבל מתעשת ומנסה לסלק את המחשבות
המדכדכות מראשי. הימים הראשונים היו בסדר. הייתי נחוש בדעתי.

חזרתי הביתה בלי לעצור בפאב. הכנתי כוס תה והדלקתי את
הטלוויזיה. הכנתי עוד כוס תה. וגם משהו לאכול. בסוף הצלחתי גם
להירדם.

חלמתי שאני יושב בפארק וקר לי. הייתי לבד. יותר קשה מלא לשתות
היה לנסות לא לחשוב על זה. פתאום הרגשתי שזה נמצא בכל מקום,
מקיף אותי מכל הצדדים. חלפתי על פני מסעדה וראיתי אנשים משיקים
כוסות יין זו בזו. זה כאב.

ביום הרביעי עצרתי בפיצוציה בדרך הביתה, הגנבתי מבט למקרר והיה
נדמה לי שהן מדברות אליי - הבירות. מתחננות שאקח אותן אליי.

האמת היא שאני הוא זה שהתחנן לפניהן. התחננתי שיעזבו אותי
לנפשי. רק השבוע. רק עד שאדע.

יום שישי הגיע וידעתי שזהו המכשול הכי קשה. יצאתי בבוקר וקניתי
הרבה עיתונים. לפי ההסכם שלי עם עצמי יכולתי לחזור ולשתות ביום
ראשון, אלא שכבר ביום חמישי החלטתי שיום שבת בערב נשמע יותר
הגיוני. אני רק בודק אם אני אלכוהוליסט, אין צורך בהענשה עצמית
חמורה.

ספרתי את השעות. ניסיתי לקרוא את העיתון, קראתי את אותה שורה
שלוש פעמים, ולא הבנתי את מה שהיה כתוב. חיפשתי פרסומות
למשקאות אלכוהוליים. במשך מספר דקות הסתכלתי במבט מזוגג על
פרסומת לוודקה. רציתי לקלל אותם, רציתי לקחת את הבקבוק שהופיע
על עמוד שלם בעיתון ולנפץ אותו. הייתי חייב לצאת מהבית, לעשות
משהו. החלטתי לעשות את שלא עשיתי שנים. יצאתי לרוץ. לאט לאט,
וככל שהתרחקתי מהבית, הרגשתי השתפרה. אם רק אצליח לעבור את
היום, אמרתי לעצמי, הכול יהיה בסדר. מחר אתעורר ליום חדש - יום
עם אלכוהול.

חזרתי הביתה, התקלחתי והכנתי כוס תה. הרגשתי טוב, הרגשתי מנצח.
אין שום דבר שיכול עליי. גם לא אלכוהול.

התיישבתי בכדי לקרוא את העיתון ביתר עיון. לאורך השעות
המזדחלות, התחילה להתפוגג ההרגשה הטובה, ואת מקומה תפס רצון
אדיר לצאת לפאב. ידעתי שאם אני יוצא מהבית, לשם אני אגיע.
ניסיתי לחשוב מה לעשות בכדי להסיח את דעתי ולא מצאתי תשובה.
כשהטלפון צלצל תליתי את כל תקוותי בו. כמו שלפתע נזרק לי גלגל
הצלה באמצע סערה. מעברו השני של הקו, לא מודע למלחמה המתחוללת
בתוכי, היה ערן.


את ערן הכרתי באוניברסיטה לפני מספר שנים, ומאז אנחנו שומרים
על קשר. ערן שאל אותי אם אני רוצה ללכת לשתות משהו איתו ועם
עוד כמה חברים. שתקתי. רציתי לצעוק עליו. רציתי להגיד לו שזה
הכול באשמתו, ושאני לא מבין למה הוא מתעקש לחרבן לי את החיים.
במקום זה שאלתי אותו לאן הם הולכים. הכרתי את המקום. סיימתי את
השיחה כשאני מגמגם תשובת אולי מיואשת. ערן היה במצב רוח טוב,
ואמר שהוא מקווה לראות אותי שם. גלגל ההצלה שלו ייחלתי הפך
להיות משקולת ברזל. הדלקתי את הטלוויזיה ונפלתי לספה. הייתי כל
כך מותש מרכבת ההרים הנפשית שעברתי, שפשוט נרדמתי. המאבק הגיע
לסיומו, ואולי כמו תמיד, אף אחד לא ניצח, אבל כולם יצאו
חבולים.

בשבת בצהריים יצאתי לפיצוצייה. קניתי בקבוק וויסקי וכמה בירות.
ההשפעה הייתה מיידית. מן הלגימה הראשונה זה הרגיש כמו חזרתו של
חבר טוב לחיי. ישבתי במטבח וחייכתי לכוס וויסקי.


השבוע נגמר.

הגעתי למסקנה שתה הוא תחליף עלוב לאלכוהול, ושבעצם אין
לאלכוהול תחליף. המציאות יותר יפה כשאני קצת שתוי. המחסומים
נעלמים, הכול מותר, הפחד אינו קיים. איך אני יכול לוותר על זה?
עד הערב כבר הייתי שתוי לחלוטין. זה עדיין לא הפריע לי לצאת
לפאב. ''היי'', קיבל את פניי הברמן בחיוך רחב, ''לא ראיתי אותך
השבוע, התחלתי לדאוג'', אמר. ''כן, הייתי קצת עסוק'', שיקרתי
ולחצתי את ידו. ''טוב, העיקר שחזרת'', אמר ושם את התחתית של
הבירה לפניי. ''את הרגיל?'' שאל. הנהנתי. ישבתי על הבר
והסתכלתי מסביבי. ארבעה גברים ישבו מסביב לבר, את כולם הכרתי.
כולם היו שיכורים. פתאום זה נראה לי כמחזה הכי עצוב שראיתי
בחיי. צמרמורת עברה לי בגוף כשהבנתי שאני אחד מהם. לא רציתי
להיות.


סיימתי את הבירה והלכתי. הסתובבתי ברחובות ללא מטרה. הרגשתי
מלוכלך. כל העיר נראתה לי מטונפת. לבסוף נכנסתי לפארק קטן,
והתיישבתי על אחד הספסלים. הייתי לבד. לא חשבתי על כלום. אני
לא יודע כמה זמן ישבתי שם, כשלפתע שמעתי קריאה של תרנגול. קמתי
והתחלתי ללכת לכיוון הבית. בדרך עלתה בי המחשבה שהצלחתי לא
לשתות שבוע. אם הצלחתי להוכיח לעצמי שאני לא אלכוהוליסט, הרי
המסקנה המתבקשת היא שאני יכול לשתות מתי שאני רוצה וכמה שאני
רוצה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

נכנסתי הביתה ובקבוק הוויסקי על השולחן במטבח היה הדבר הראשון
שראיתי. פתאום הבנתי שאלכוהול לא יעלם מחיי סתם ככה, ושיש לנו
עוד דרך ארוכה לעבור יחד. הכנסתי את הוויסקי לארון, התפשטתי
לגמרי ונכנסתי למיטה. שינוי הוא לא דבר קל, אבל הוא תמיד
התפתחות. אני לא רוצה לריב יותר עם הוויסקי. או עם עצמי. חייבת
להיות דרך שבא נוכל לחיות ביחד בלי לריב. כל מה שאני יכול
לעשות הוא לנסות ולמצוא אותה.