"תתעוררי" לחישה קלה באוזני וליטוף על גבי.
"תתעוררי, כבר בוקר" לחישה נוספת.
החלון היה פתוח לרווחה והשמש נלחמה עם עיניי, מנסה להכאיב להן
בכוח עם אורה המסנוור. ועיניי נכנעו ולבסוף נפקחו. התהפכתי על
גבי וראיתי אותו, מחזיק ספל קפה בידו ומחייך, כאילו משהו יכול
להצחיק אותו בשעה כזאת של בוקר. קמתי מהמיטה במהירות, מתעלמת
מהמחווה של הקפה וסגרתי אחרי את הדלת של המקלחת.
מביטה בראי וחושבת שאולי הגיע הזמן להמשיך, הוא מנסה ומשתדל
כבר כמה שבועות. אבל במבט החלטי חשבתי שלא, לא מגיע לא שארחם
עליו עכשיו. אני צריכה עוד זמן.
אחרי ארגונים אחרונים של בוקר, אני לוקחת את התיק ויוצאת
לעבודה. הוא נעמד מאחורי ולוחש לי שהוא אוהב אותי. צמרמורת
עוברת בגופי, אני כמעט נכנעת ואומרת בחזרה אך לבסוף אני יוצאת
מהבית, ללא תגובה.

ערב. מרחוק אני כבר מבחינה שהבית ריק ושאין שם איש. כשאני
פותחת את הדלת אני מגלה מכתב ובו כתוב:
"ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל את החלטת להתחבא מאחורי הרגשות
שלך. גם אני איבדתי אותו וגם לי כואב. את יודעת איפה אני אם
תצטרכי."
כן אני יודעת איפה אתה, מסתתר לך אי שם במיטה זרה ונוחה, שותה
עד אובדן חושים, מקבל את כל התשומת לב שאני לא מסוגלת לתת לך.
וכן, גם אתה איבדת אותו אבל אתה לא מתנהג ככה.

ושוב בוקר ועכשיו אני קמה לבד, ללא לחישה שתעיר אותי והחלון
סגור ואין שמש שמתעללת בעיניי. ואני לבד. כל כך לבד. דמעות
מתחילות לזלוג מעיניי ואני כבר לא בטוחה בכלום. אני מתגעגעת
אליו, אל שניהם, אני שונאת אותו ואוהבת אותם ואני צריכה אותו
כאן איתי והמילים פשוט לא יוצאות.
אני קמה מהמיטה ושוטפת פנים ושוב מתחיל לו יום חדש.

מראה הבית הקר והבודד כבר קצת נמאס עליי אז אני עוברת בבית
קברות בחזרה מהעבודה, אני הולכת לבקר את דרור, אולי הוא יעזור
לי בשתיקתו.
מרחוק אני רואה אותו, יושב על ברכיו ובוכה, פניו בתוך ידיו
וקול דק של עצב נשמע במרחב. מתלבטת אם לגשת או להיעלם כמו
תמיד, אך הפעם אני ניגשת. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח. אני
מתיישבת לידו בשקט ורוצה לחבק אותו כל כך אך מפחדת שהוא יירתע,
או אולי יברח. אז אני רק יושבת. הוא ממלמל מילים אך לבסוף אומר
בקול ברור:
"אני לא התכוונתי להרוג אותו, זאת היתה תאונה" ואני עונה שאני
יודעת ומעולם לא חשבתי אחרת. עכשיו הוא מטמין את ראשו קרוב
לליבי ובוכה בקול רם, ואני מחבקת אותו ומבינה שאולי הגיע הזמן
להמשיך.
לאט אנחנו קמים והוא מביט בעיניי כשואל אם אפשר לבוא גם. אני
מושיטה את ידי ואומרת לו שהגיע הזמן לחזור הביתה.

דרור אי שם בשמים חושב שהמשכנו הלאה, אנחנו המשכנו אבל הוא
איתנו כל הזמן,
"אני אוהבת אותך", "גם אני".

ושוב הגיע בוקר, ושוב לחישה וקפה ושמש וחיוך.
הפעם אני מחייכת בחזרה.