הקדמה:
ספר זה נכתב במשך שנתיים בהן חקרתי, גיליתי, הושראתי והגעתי
להמון. אולם הספר נכתב לפני זמן רב, וישנו המשך שיבוא מאוחר
יותר, לכן גם הזמנים הם לא בהכרח אקטואלים.
זהו כרטיס הכניסה לעולמי הפרטי.
אתם רשאיים לבחון אותו, ואני מקווה שבמקום לשפוט אותו לטוב או
לרע הוא בסך הכל ייתן לכם עוד נקודת תצפית על החיים ואולי
אפילו קו למחשבה.
אני מקווה שהנכתב בו יילקח בצורה המתאימה.
Ladies and gentleman,
Wer'e going down...
"על אנשים..."
החלטתי לכתוב את הספר הזה מסיבות לא ברורות לגמרי, רק צורך עז
לסדר את כל מה שעובר לי בראש על דפים לבנים. לסיפור הזה אין
ממש התחלה וגם לא בדיוק סוף, ואם לדייק זה בעצם לא ממש סיפור.
הדמות הראשית היא לכל הנראה אני ושאר הדמויות הן האנשים
שהשפיעו הכי הרבה על חיי, הם לא בהכרח האנשים הכי קרובים אליי
או הכי יקרים לי, אולם הם אלו שלקחו חלק משמעותי בכל מה שעברתי
עד כה. כל דמות השפיעה עליי בצורה שונה, נתנה לי סוג של השראה,
גרמה לי לאושר כזה או אחר, אבל הכי חשוב תרמה מאוד לדיכאון הזה
שתקף אותי, שלפי מה שרואות עיניי היציאה ממנו לא מתאפשרת,
עכשיו זהו דרך חיי.
כדי לתת איזושהיא הערכת זמן הדיכאון הזה התחיל לפני 4 שנים,
ברור שהסיבות להמשכותו משתנות ומתווספות עם הזמן אך המודעות
אליו הגיעה רק לא מזמן. והשפעתו על חיי החלה לפעול בצורה
משמעותית ברגע בו נהייתי מודעת אליו. הוא התחיל מסיבה מאוד
ברורה, תחילת כיתה ז', המעבר לחטיבה, בדיוק כשהתחלתי להבין כמה
שהחיים ה"בוגרים" אכזריים ומאתגרים וכמה טוב היה לי להיות ילדה
קטנה ולא בוגרת. כל התקופה שלפני החטיבה, לפני שנהפכנו
ל"בוגרים". כשהיינו ילדים היו לנו חיים מדהימים, שום דבר לא
נראה כמטריד, כשהביקורת לא הייתה אכזרית, ההורים לא נראו
מאיימים במיוחד, כשמחשבותינו עוד היו טהורות. משחקים, ציחקוקים
ילדותיים וכיף זה כל מה שאני זוכרת מאותה תקופה, והרבה אהבה,
תמיד הייתה תחושה של אהבה, משהו שאני לא יכולה להסביר.
המעבר מילדות לבגרות עבר עליי בצורה מאוד קשה, אפשר לומר
שקיבלתי הלם תרבות. פתאום כל דבר שאתה אומר, עושה או בכלל כל
דבר לא במקום נשפט ועובר ביקורת בידי האחרים וכך נקבע הגורל
שלך בחברה. אם אתה קצת שונה, חריג אתה מנודה ואתה נידון לכמה
שנות התעללות, וגם אם תנסה להוכיח את חפותך, אתה תשאר ככה
להרבה זמן, אתה הופך לקטן ואתה ניתן לביקורת בידי כל אחד,
ההערכה העצמית שלך נוחתת לריצפה בשניות, ולא משנה מה יש בך,
לידם תמיד תרגיש קטן. אתה מת להתפרץ, והכל עניין של זמן עד
שיירדו לך הדמעות הראשונות והבהחלט לא אחרונות.
ואני, עם הגובה שלי, נראה היה כיאילו הגעתי בזמן הלא נכון
למקום הכי לא נכון. כבר אז הבנתי שלהשתלב שם זה כמעט בלתי
אפשרי, כי מה לעשות, אני שונה. אבל מסתבר שלא רק חיצונית הייתי
שונה, גם מבפנים לא הייתי שייכת, כל העניין הזה של חטיבה
וה"בגרות" הזאת ממש לא מצא חן בעיניי, הוא התגרה בי וגרם לי
להרגיש מאויימת, שנאתי את התקופה הזאת יותר מכל דבר אחר
והרגשתי שהיא ממש בזבוז של זמן. לא משנה מה, אף פעם לא הייתה
לי תחושה של שייכות, לא אהבתי לצאת איתם, לא אהבתי את המרומות
שהם יצאו אליהם וההנאה שלהם לא גרמה לי הנאה, האושר שלהם לא
נדבק אליי. בכל זאת תמיד היה לי צורך עז להיות כמוהם, להיות
שייכת. רק מאוחר יותר התברר לי שזה לא אפשרי וגם לא בהכרח
שווה, זה כיאילו משהו שצריך להוולד איתו, משהו מבפנים. חברותי
מהיסודי מצאו את מקומן בחברה החדשה מהר מאוד ומיהרו לשכוח עם
מי ומאיפה הגיעו, זה גרם לי לסוג של אכזבה אבל נראה היה ששכחתי
מזה מהר מאוד. הצורך העז להיות כמו ה"מקובלים", ה"רגילים",
ה"נורמלים" גרם לי להתלבש כמוהם, לצחוק ממה שמצחיק אותם או
במילים אחרות ללכת אחרי העדר, אבל כנראה שזה פשוט לא היה זה,
ה"נורמליות" וה"אושר" שלהם לא נדבקו אליי, אני ומי שניסיתי
להיות היו רחוקים מלהיות דומים. יכול להיות שעצם ההתחפשות הזאת
הבליטה את הפגם-בייצור שלי, מה שגרם להם לבקר אותי יותר. זה
עשה אותי חלשה. בכל פעם שהגעתי לבית הספר רציתי לקבור את עצמי,
שמעתי צחקוקים אכזריים, רכילות וביקורת, כל הזמן טונות של
ביקורת, דבר שגרם לי להיות פרנואידית עד היום, לא היה לי חשק
לכלום, לכל מקום שהייתי הולכת הייתי צריכה לחשוב איך להתמודד
עם התגובות וכדומה הייתי כל כך עסוקה בזה שכבר לא היה לי זמן
להיות עצמי. ברור שגם עם כל התסכול הזה המוטיבציה שלך יורדת,
כך גם הלימודים, התגובה מההורים, והחיים שלך הופכים לסיוט הכי
גדול של כל מתבגר. אוטומטית אתה כבר חושב שחוץ מהחברים הממש
טובים שלך אין לך אף אחד שחושב עלייך בצורה חיובית, שרוצה
להכיר אותך, או בכלל מתעלם מדעות האחרים. כל התקופה הנוראית
הזו שנמשכה עד סוף כיתה ח' הייתה בלתי נסבלת, ורק במבט לאחור
אני מגלה שהייתי שרויה בדיכאון מאוד עמוק שבכלל לא הייתי מודעת
אליו.
לקראת סוף כיתה ח' הכרתי את מאי. מאי אינספר. גם מאי נתפסה
כשונה וחריגה, אבל בצורה חיובית, היא משכה המון תשומת לב. אותי
היא משכה להכיר אותה והרגשתי מעין מחויבות לעשות זאת. והנה אני
מנצלת גם הזדמנות זו להודות לה על כל ההשראה. לא אמרתי שהיא
בנאדם מושלם, או טוב להפליא, אחרי שעברתי את התהליך שלי גיליתי
את כל אישיותה, אבל אין ספק שהיא מעוררת השראה ושהיא השפיעה על
החיים שלי עד כה בצורה הכי משמעותית, ככה שאם אני ומאי לא
היינו מכירות חיי היו שונים לגמריי כיום, ואינני רוצה אפילו
להשקיע מחשבה בלדמיין אותם.
אני זוכרת שבהתחלה היא לא חיבבה אותי במיוחד ולמרות זאת היא
נראתה לי הבנאדם הכי כייפי בעולם, וככך רציתי להכיר אותה
שהשקעתי המון בלעשות עלייה רושם, אינני יודעת מה היא מצאה בי
יותר מאוחר אבל בסופו של עניין היינו ביחד, אפילו יותר מדי
והיה מעולה, וגם היום כשאנחנו מותאות זמן במשותף אנחנו נהינות
ביחד, אין ספק שיש לה אישיות מיוחדת. בהתחלה, לא קיבלתי אותה
כהשראה, ולא התחברתי לעצמי אלא חיפשתי את עצמי בתוכה. היא
היחידה שנתנה לי הרגשה טובה באותה תקופה נוראית, סוף סוף היה
מישהו שהיה מוכן להתעלם מכל הביקורת ולהכיר אותי כמו שאני. כל
כך רציתי להיות מאי, שפשוט חיקיתי אותה, השתדלתי המון
ובאיזהשהוא מקום גם די נהניתי מזה. אני זוכרת שהיא אמרה לי לא
מעט פעמים שאני לא צריכה להשתנות בשביל שאנשים יאהבו אותי
ושאוהבים אותי כמו שאני. אבל אני הייתי שקועה בלהיות מאי וגם
הסברתי לה שתמיד הייתי כזאת אבל לא התאפשר לי להוציא זאת משום
שהלכתי אחרי העדר ופחדתי מביקורת. היא לא רצתה לקבל את ההסבר
שלי ואני מניחה שגם היה לה נוח עם זה אולי מהסיבה שזה החמיא לה
באיזה שהוא מקום ומה גם שזה לא הטריד אותה במיוחד. לאחר בערך
חצי שנה של "להיות מאי אינספר" הכרתי את הצד השני, הבנתי ששוני
ומקוריות הם לא בהכרח דבר שלילי, וכשאתה שלם עם זה או לפחות לא
מנסה לברוח מהאמת הכל נראה אחרת. ומאותה נקודה, ההרגשה שאנשים
מסתכלים עליי אחרת ומעריכים אותי יותר הלכה וגברה.
במהלך כל החיפוש העצמי הזה נפטרתי מהמון חברות, סוג כזה של
חברות שלא יודעות עלייך דבר אבל "מה-זה" אוהבות אותך. אני לא
בטוחה שחברות כזאת יכולה להכנס תחת ההגדרה "חברות". בכל זאת
החברה הכי טובה שלי הייתה באותה תקופה הייתה פישל. פישל סופר.
כל שלושת שנות החטיבה היא ידעה כל דבר שעבר לי בראש, לא היו
ביניינו סודות או איזה שהם גבולות והיה נראה תמיד שיש אנשים
שניסו לפרק את החברות הזאת מקינאה אבל כנראה שזו הייתה חברות
אמת שלא היה ניתן לפרק בצורה כזאת. היה לנו מאוד כיף ביחד, היו
לנו את השטויות שלנו, התינוקיות והבגרות יחד, היינו כל כך
דומות ועם זאת שונות לגמריי. במהלך כל החיפוש העצמי שלי החברות
שלנו החלה להתפרק, עצם העובדה שביליתי המון עם מאי ריחק אותנו
המון, פתאום היו לי את השטויות שלי ושל מאי, כבר לא הייתי של
פישל, ובכלל כל השינוי הזה שעברתי לא מצא חן בענייה. עוד דבר
שאני מאוד לא גאה בו במבט לאחור הוא הסטיגמטיות המגעילה שנדבקה
אליי באותה תקופה וגרמה לי לראות את החיצוניות בלבד ולפתח
רגשות שנאה כלפייה, אבל למען האמת אני ממש לא שונאת אותה, מה
גם שאין לי על מה, סך הכל הייתה לנו תקופה די מדליקה ביחד
וכנראה שהיא די מיצאה את עצמה.
עוד אנשים שבילו איתנו המון בהברזות בכיתה ט' היו דני וקשת,
ארבעתינו מאוד התקרבנו אחד לשני והיה ממש כיף, כולנו הדרדרנו
בלימודים בצורה מדהימה אף על פי שאף אחד מאיתנו לא היה תלמיד
מזהיר גם לפני כן ובכלל, הידיעה ש"מעיפים" (כמו שאוהבים להגיד
בבתי הספר בחיפה) אותנו לא ממש נתנה לנו מוטיבציה. כל תקופת
סוף החטיבה עברה לי די מהר ובכיף, ושלא תחשבו שאפילו אז לרגע
אחד חשבתי שהעולם יפה או שמצאתי את האושר שלי, אפילו לא קרוב,
הייתי מאוד מבולבלת.
עם הזמן מאי הלכה והתחברה לתחביב שלה מה שפינה לי המון זמן
לעצמי ולקשת.
עוד דבר שהעסיק אותי באותה תקופה היה בית-מילר. למדתי שם
תקשורת, צילום, עריכה, בימוי הפקה וכדומה. התקדמתי שם בקצב
מהיר ואפילו הפקתי וביימתי תכנית עם איגור שהיה המעיין פרטנר
שלי לכל העניין. אני ואיגור באנו משני כוכבים שונים לגמריי, לא
משנה מה, לא היה שום סיכוי בעולם שנסכים על משהו, רבנו
והתווכחנו בלי סוף ומצד שני בעצם די השלמנו אחד את השני,
השנתיים ומשהו שהשקעתי שם היו די מוצלחות ומהנות, יכולתי לבטא
את עצמי בכל מובן שהוא ותמיד היה מי שהעריך את זה. לאחר שתי
תכניות לא מי יודע מה מוצלחות וגם לא כושלות מסתבר, הקשר
ביניינו הלך והתנתק, כל אחד פנה לדרכו, אני הלכתי ושקעתי בעצמי
ואיגור חלם חלומות. לאחר כשנה בערך החלטתי שאני חוזרת ועושה
סרט דקומנטרי, הסרט עדיין בתהליכי עשייה.
אחרי שנה ארוכה להפליא, הגיע לו החופש שבו בעצם נאלצתי להתמודד
עם התוצאות של מה שעשיתי באותה שנה ("את תאכלי את מה שבישלת
לעצמך", אבא) הייתי צריכה למצוא לי תיכון חדש, מה שהיה סיפור
לא פשוט ולהתמודד עם התגובה המאוד לא תומכת של אבא. אני לא
ייכתוב על החיפוש עצמו של התיכון כי זה באמת יהיה בזבוז דיו,
אני רק אומר שאני מודעת לעובדה שממש פישלתי בעובדה שלא למדתי,
אם לא בשביל לרצות את אבא אז לפחות בשבילי. אבל מסתבר שזה לא
הסתכם בזה היות ומשהו אחר עמד מאחוריי הדחייה של בתי הספר
השונים ועדיין לא ברור לי מה זה היה. עוד אני יוסיף שכל הדחייה
הזאת גרמה לי להמון אכזבה מבתי ספר ש"מעודדים יצירתיות" ובאיזה
שהוא מקום גרם לי להרגיש מטומטמת. אני רק יודעת שכשלבסוף מצאתי
את התיכון הסופי הבינו אותי וידעו להוציא ממני את הכשרונות
והיכולות שלי. רק אז הבנתי שלמרות שפישלתי בגדול, הגעתי ליותר
ממה שהייתי מגיעה גם אם הייתי משקיעה בבית הספר הקודם בו
למדתי.
אדם שהשפיע עליי המון באותה תקופה, היתה דמות שכבר ציינתי
מקודם לכן, אבא. הוא הוסיף וטרם להרגשת הטמטום, לא רצה להבין
או לנסות בכלל לשמוע מה באמת היה, הוא עמד מאחורי המחשבות
השגויות שלו לגבי ולגבי בתי הספר שדחו אותי בצורה כזו או אחרת.
הוא לא טרח להראות לי שום רגשות אהבה או חיבה, דבר שכל אדם
במשבר זקוק להם לשם שיקום, כיאילו עצם זה שאיכזבתי אותו גרם לו
לאהוב אותי פחות, וגם בשיחה שהייתה לנו לא מזמן ששפכתי הכל
בפניו הוא החליט להתעלם מתשובה הולמת. זו הייתה תקופה מלאת
אכזבה ויאוש שנתנה לי המון זמן להתחבר אל עצמי ולחשוב, לחשוב
הרבה. אפשר לומר שבתקופה ההיא הגעתי לאני האמיתי, זאת שהייתה
מחופשת עד אותה תקופה. כל תפיסת החיים וקו המחשבה שלי (שיפורט
בהמשך) התבהר אט אט. עם הזמן גם מצאתי את שאר העניינים שמשכו
אותי, ונהייתי אינדבידואלית לחלוטין מכל בחינה אפשרית, נתתי
ללב ולהגיון להוביל אותי. והדבר הכי חשוב שהבנתי אז היה שכל
"שונה", כזה שלא הולך אחרי העדר, הוא בעצם המעניין, השלם,
הגדול.
באותו זמן, כשמאי התחברה יותר ויותר לתחביב הפרטי שלה, אני
וקשת הלכנו והתחברנו, היה לנו עבר משותף, שתינו עברנו את
התהליך הזה שהשפיע על חיינו בצורה משמעותית. שתינו מצאנו את
עצמנו פחות או יותר וכך גם אחת את השנייה, לא היה דבר שהסתרנו
אחת מהשנייה, הייתה ביניינו תחושה של סמכות והבנה אין סופית,
כיאילו חיינו היו תלויים אחת בשנייה, עד מצב מסויים בו קשת
עברה שינוי פתאומי, שההסבר מאחוריו מבחינתי, הוא הגיל הזה,
"תקופת ההתבגרות" כמו שנוהגים לכנות אותו ה"מבינים". השינוי
התאפיין באינטרסנטיות, אגואיזם, משחקי כבוד והמון ילדותיות,
מבחינתה עכשיו היא בטופ מבחינה חברתית ולא משנה על חשבון מה זה
בא. מכיוון שהקשר הזה גרם לי לאי נעימות ומילא אותי ברגשות
שליליים החלטתי להתרחק לבינתיים, אך לא לנתק את הקשר.
האדם (לשנת 2001 ואני מציינת את הזמן, היות ודברים עוד עתידים
להשתנות) הדומיננטי ביותר בחיי הינו דיאנה. דיאנה קלאון. אדם
אופטימי ומלא אושר שלעיתים רק נתקף בהפך. משמח אותי בדרכיו
הייחודיות, יצירתי בדרכו, רגשני ואטום כאחד. מאופיין בהמון
ילדותיות שבעיניי נתפסת כחיובית. שיטחיות מועטת, תמימות, פינוק
וכו'. אולם ההתבגרות תשנה אותה לבטח. אני מאמינה שהקשר החזק
בניינו הוא הדדי לחלוטין והדבר מתבטא בכל מה שתרמנו אחת לשניה.
עד כה לא הגעתי לחברות כזו עמוקה עם אף אחד מהנ"ל ואשתדל כמה
שאוכל בכדי שחברות זו תמצא את עצמה בכל מובן שהוא ושרק תגיע
למימדים שלא הכרתי עד כה.
עוד אדם דומיננטי בחיי, שבאיזה שהוא מקום ניסיתי להתחמק מלכתוב
עליו הוא אמא. שהרגשות שלי כלפייה מעורבים בצורה משמעותית; אני
אוהבת ושונאת אותה במידה שווה, היא משמחת אותי ועם זאת מביאה
לי הרבה עצב, מפתיעה, תומכת, מאכזבת, מבינה ולא מבינה אותי, לא
היה לה מושג ממה שעברתי מבפנים, ועם זאת היא זאת שתמכה בי
במשבר חיי, כי כמו שכבר ציינתי אבא היה עסוק בלהיות מאוכזב (מה
גם שהורי גרושים ואני חייה עימה) היא נתנה לי סוג של מוטיבציה
ותקווה ש"יהיה טוב".
החיסרון הבולט מבחינתי אצלה, הוא הצורך לקבל תשובה לכל דבר,
הרצון לדעת מה מסתירים ממנה, התחושה שמסתירים ממנה ומתחמנים
אותה (תחושה שנובעת ממספר דברים), הסקרנות שלה, אותם איפיוני
"אמא-פולניה" שבשביל לספק אותם היא מוכנה ללכת רחוק, רחוק מדי.
אני מודעת לעובדה שאותם מאפיינים נובעים מסוג של דאגה לביתה
שעוברת את גיל ההתבגרות, שקשה לה להתמודד עימו. אולי משום
שנטתי להיות סגורה ולהתעלם מלדבר על הבעיות הגדולות באמת, אולי
כי תמיד הרגשתי שהיא מתעניינת מסקרנות וחטטנות מסוג רכלני
שכזה. אני מסוגלת לנתח את אישיותה ולהפוך את הספר הזה עלייה
אבל אני מרגישה שהכתיבה עלייה הולכת ומפתחת אצלי רגשות
אנטי-אמא לכן אני חושבת שאפסיק בשלב זה.
ישנם עוד הרבה מאוד אנשים בחיי שהייתי רוצה/צריכה לכתוב עליהם,
אנשים אהובים ויקרים לי יותר, אני בטוחה ששמותיהם צצו בין
השורות ואם לא אז יימצאו להם שורה להתרווח בה אולם בשלב הזה
אני יוותר מלכתוב עליהם בצורה המתאימה.
" וחיות אחרות "
אנשים לא נוטים לגבש דעה אחידה לגבי, יש האומרים שאני מוזרה,
מפחידה, דיכאונית, יש המוצאים בי עניין רב ויש החושבים שהכל
נובע מצורך לתשומת לב.
ההבדל בין הבורות וחוסר הקבלה ליכולת ההבנה בולט בתגובות.
לרוב האוכלוסיה מאוד קשה לקבל את העובדה שאנשים חורגים מהנורמה
אליהם הם הורגלו ע"י הוריהם, דתם, סביבתם וכו במהלך חייהם. לכן
הם מתקשים להבין כששוברים את הכללים, הנורמה, ומסתכלים על
הדברים מנקודה שונה. בעיניי זהו סוג של מושפעות שנובע מחוסר
ייחודיות, "זה מה שקיבלתי, זה מה שאומרים/זה מה שכתוב, הם
יודעים, אלא הם הדברים, זוהי הנורמה".לאותם "מושפעים" לעיתים
אין שום סיכוי להצליח להסתכל על המציאות מנקודת מבטו של אדם
אחר היות וזוהי חלק מהנורמה הזו, החינוך שהוחדר אליהם מגיל
קטן, ולכן נראה להם בצורה טבעית ביותר שהנורמה מוכתבת ושהחורג
בעצם חושב בצורה מעוותת ושגויה. אותו "מושפע" לא מבין שהוא
בעצם לא צריך להסכים עם ראייתו של "החורג" אלא רק לקבל את
העובדה שיש עוד נקודת תצפית. אני מאמינה שאצל רובם זה נובע
מנוחיות מסויימת לחשוב כמו כולם. אך בעצם המושג נורמה לא קיים
במציאות. היות ולכל אחד יש רמה אחרת של נורמליות וגבולות משלו.
אין שום מציאות נורמטיבית שניתן להכתיב, אין פה שום כללים.
ובזאת בעצם רציתי להגיד שלחברה היום קשה לקבל אותי, את דעותיי,
את העובדה שבחרתי להיות אטאיסטית, את חוסר אמונתי, את סגנון
חיי ולכן הם מפתחים כלפיי רגשות שנאה.
מאותה סיבה קשה לאותם "מושפעים" לקבל/להבין/לפענח כל סוג שהוא
של התבטאות, יצירתיות ושוב תופסים זאת כחריגות, ומייחסים לזאת
שליליות ונוטים לראות זאת כפגם.
כיום, עצם תפיסתי זו גורמת לי לתפוס את החברה היום כאנשים
קטנים, מה שבעבר היה הפוך וגרם לי סבל מתגובותיהם, כפי שכתבתי.
אותו עבר השאיר בי איזו שהיא צלקת והיא פרנויאה וחוסר הערכה
עצמית.
מאז אותה תקופה שאחריה פשוט עברתי את "השינוי הגדול" שאולי,
כמה שאני לא רוצה להאמין הוא בעצם חלק מ"גיל ההתבגרות". עם זאת
יצא לי להבין שאותו תהליך "התבגרות" עובר על האוכלוסיה בכל
מיני רמות, ולעיתים לא עובר בכלל.
" בראשית ברא האדם את האלוהים "
מגיל מאוד קטן, אני זוכרת עצמי מחפשת את האלוהים הזה שכולם
מדברים עליו/אליו, הקדוש ההוא שאסור אפילו להגיד את שמו המלא,
שברא אותנו, ששומר עלינו מלמעלה, המבורך ההוא the fucking god
ומעניין, שבעצם מעולם לא מצאתי אותו. אני זוכרת שבילדותי שאלתי
את האופטימים לשעבר שהביאו אותי לעולם אם הם מאמינים בו
וקיבלתי תשובה שלילית וכנראה שמעצם אותה חריגות של הורי הייתי
חייבת לחפש לי תשובה משלי. רוב ילדותי (ואני מתכוונת מגיל מאוד
קטן) בחרתי שלא להאמין ב"one truth god" מתוך קושי להאמין בלא
מחושי, בכל העובדות הלא מוחשיות שמציבים בפניינו כמובנות
מאליו. אני זוכרת שבשלב מסויים בחרתי לתת צ'אנס לקדוש ולראות
אולי אם אני יאמין בו הוא יאהב אותי וייתן לי חיים מאושרים אבל
מוקדם מאוד גמרתי איתו משום שהבנתי שאמונה באליל מבחינתי שאינו
מוכח לא ייתן לי דבר פרט לאופטימיות שתוביל לאכזבות אין
סופיות.
(התפרצות זעם:) אני באמת לא מאמינה שיש מישהו מאחורי עולם כזה
מטופש, שהולך ומדרדר בצורה מדהימה וכיאילו אוטו-טו מתפוצץ מרוב
בלגן. ואז מה?, הטובים לגן-עדן והרעים לגיהינום? מי החליט מי
טוב ומי רע?, מה זה טוב?, מה זה רע? מה הקריטריונים שלך
אלוהים?..או שבעצם עליי לפנות אל אנשי הדת היהודית במקרה זה,
שסותרים את אמונתם מדי יום ביומו, על מה בעצם מתבססת אמונתכם?
במחייה על חשבון אותם "חוטאים" מבחינתכם שאינם חרדים?, בהבאת
ילדים תמימים וטהורים לעולם זה וללמד אותם איך לחיות בנוחיות
עפ"י הדת על ידי שטיפות מוח אין סופיות? ובעצם מה דת זו מעניקה
לכם? אושר???, כי אם כן , באמת שזה לא נראה כך. אתם חיים עפ"י
דרישותיו של האלוהים הזה שלכם? וכשאתם חוטאים, מה אז? אתם
מתיישבים ומלקקים לו תתחת, משחקים אותה מסכנים, מבקשים רחמים
וסליחה כדי שתוכלו להמשיך בחיים המקסימים שלכם. מיהו אותו
אלוהים זה שיצרתם לעצמכם, שבעצם על פי חוקיו אינכם יכולים
להאמין באלילים וכו' ומה היא אמונה זו בו? (באמת שלא רציתי
להעלות נושא רגיש זה, אבל...) אלוהים זה רצה להעביר אתכם
טראומות נוראיות ולהרוג את מקורביכם כי באמת הגיע לכם?, אלוהים
מחנך יצרתם לעצמכם, רק חבל שעכשיו יש לו פחות 6 מיליון לחנך.
עם כל הכבוד לחשיבה המעניינת והמוח היצירתי שלכם אני באמת
חושבת שכדאי שתשדרגו אותו, עם מעט יותר הגיון, אולי בסופו של
דבר הוא אכן יביא לכם אושר ורוחניות. לא אכנס לשאר הדתות
הקיימות, אך מפאת העובדה שטכנית אני יהודיה, בחרתי באטאיזם
ואני בהחלט לא שוללת אנשי דת אחרים שחיים עפ"י הגיון והאמונה
מביאה להם אושר ורוחניות. אני מבטיחה שאם האלוהים הזה באמת היה
קיים, הייתי עושה לכולנו טובה והורגת אותו אך מכיוון שהמציאות
שונה במקרה זה, אני מאמינה, ביחס לנכתב מוקדם יותר, שברגע
שתוכלו להגיע למצב בו תראו את כל הדרכים ותבחרו את הנכונה
בעבורכם, איזה שלא תהא, מבחינתי כבר הבנתם את דרך החיים.
" השראות..."
אני באמת מאמינה שמחשבותיי, דעותיי, חוסר האמונה שלי וההבנה
שלי בכלל בנויים כולם מאומנות כזו או אחרת שמשראה אותי המון
ועוזרת לי לראות את הדברים מנקודות תצפית שונות ולגלות עוד עוד
בכל פעם מחדש. ואני בהחלט מרגישה מחוייבות לנצל חלק זה בציון
סוגי האומנות השונים שהעשירו אותי:
ספרות ושירה- ספרי פסיכולוגיה שונים, סלינג'ר-("התפסן בשדה
השיפון" ו"יום נפלא לדגי בננה"), אנטואן דה סנט-אכזיפר-("הנסיך
הקטן"). שני סופרים דגולים שעזרו לי להבין את מהות החיים
ולראות עוד הרבה מעבר לאמונתי הקיימת ועזרו לי לפתח את הכתיבה
בשירה ובכלל.
מוזיקה- המון המון המון אומנים שעצם הלחן והמנגינה עצמה עזרה
לי להכנס להתחברות עם הנפש ולהעריך אומנות. כמובן גם השירה
(הכתיבה) עצמה שתרמה לפיתוח כשרון הכתיבה והשימוש באלמנטים
שונים ויצירתיות. כמו כן הכניסה בי היגיון, הבנה עצמית
ואינדיבידואליות.
אמנות פלסטית- שעזורת לי לראות איך מילים ומחשבות לעיתים אינם
חשובים כלל ואיך ציור יכול לבטא כל כך הרבה מעבר, איך כל חתיכת
נייר מקבלת משמעות.
"מלאך - המוות"
לאחר שנה ולא מעט של שאלות אין סופיות וחיפוש מתמיד אחר משמעות
החיים מצאתי את הנוסחה האמיתית, מבחינתי לפחות.
החיים מאופיינים באמצעות כל כך הרבה אלמנטים וסמלים שאנו
משתמשים ומאמינים בהם יומיום ומקבלים אותם כפשוטים ומבונים
מאליו במקום לחפש את משמעותם האמיתית.
מוחיהם של חכמינו עשו את העולם מאוד פשוט ומחולק. בכל מצב,
בכל דילמה ניצבות בפנינו שתי אפשרויות. מה יותר פשוט מזה?!. אז
זהו, שמבחינתי החוכמה היא להגיע לאמצע. שההוכחה האמיתית בעיניי
למצב זה, הנטרלי, ה"אמצעי" הם החיים שבעצם מצויים/מתקיימים בין
הלידה והמוות: לידה -> חיים -> מוות.
יקומו החכמים ויגידו שהחיים בעצם ניתנו לנו ללא בחירה ולכן שוב
הגענו למצב הפשוט בו ניתנות לנו שתי אפשרויות : חיים ומוות.
אותה שיטה מוצגת בדיוק ע"י סמלים כמו "טוב ורע", "גיהינום
וגן-עדן", "מלאך ושטן" והרשימה עוד ארוכה. גישה זו מאופיינת
בניגודים מוחלטים המהווים סמל להתייחסות החיים בדרך הפשוטה.
ניגודים אלו אמורים לחנך אותנו לטוב, ליופי, לאמונה, או בעצם,
לאי אפשרי!.
שיטת החינוך המוטעת הזו (בעיניי כמובן) שמביאה אותנו לחיי
אשליות, הרצון להיות טוב ויפה לעולם לא נגמר, תמיד שואפים
לעוד, שאיפות אלו הן אלה מביאות לתחרותיות, אגואיזם, התעסקות
בשלמות החיצונית ולא בפנימיות ויוצר תסכול שבסופו של דבר מתבטא
באכזבה שמביאה לכעס שמביא לאלימות. שלאחריהם אנו אמורים לבקש
רחמים וסליחה על מה, שבעצם איננו מושלמים? ואותה סליחה מתקבלת
רק באמצעות איזה שהוא סוג של עונש שאמור להעשות באמצעות הצדק,
כל זאת מביא לתסכול גדול עוד יותר. איננו יכולים לבחור בדרך מן
השתיים ולנהוג כך כל חיינו משום שהכאב יהיה גדול יותר, הגבול
בין כעס לשנאה ואלימות מאוד דק ויגיע לרבדים שאיננניו
מדמיינים. ואז באמת נראה רק שתי ברירות: חיים או מוות. החיים
הם מה שאנו עושים מהם, כל עוד איננו הופכים זאת לברירה. ואילו
המוות, מהו?
הטלוויזיה, המלאכים, אלוהים, כסף, הם המוות, הם הורגים אותנו.
כל השלמות הזו שלעולם לא נוכל להגיע אליה, היא הורגת אותנו לאט
לאט בברוטליות, התעללות לא נורמלית מבלי שאפילו נשים לב. לכן
אסכם ואומר שהאפשרות ה"שלישית", הנטרלית, האמצעית היא מה שאנו
נעשה ממנה, היא יכולה להיות מדהימה, היא יכולה להיות נוראית
והיא יכולה גם להיות שניהם ביחד. דוגמת החיים שבין הלידה
והמוות, שבין גיהינום וגן-עדן, מלאכים ושטנים, מה שבין הטוב
והרע הוא מה שנכון לגביכם, מה שייגרום לכם להרגיש פרודקטיבים,
אומנותיים, אוהבים, מה שימלא אתכם מבפנים, שייתן לכם סיפוק,
תמיד תפתחו דעה משלכם, היו אמיתיים ולא מזוייפים!.
לצערי הבנה זו צריכה לבוא מהעולם כולו ובמקום להציל את מה
שנשאר ולהגיע לאושר אנו רק הורסים את מה שאנו בונים במו ידינו.
לכן העולם מתסכל, לכן אנו לא רוצים חיים שכאלה. לכן בחרתי
לחיות את חיי כך במעורתי החשוכה, לראות איך דפים לבנים שלמים
הופכים אט אט שחורים. איך פרח נובל, איך השמש שוקעת, איך אני
דורכת על שרידים של חיי עבר, מתמלאה בייאוש מתקווה
ואופטימיות.
אני מודעת לעובדה שאוכל להינות מחיי אם אסתכל על הדברים מהצד
השני ואמצע את הדברים שייגרמו לי לאושר, אך בבחירתי ה"אמצעית"
להסתכל על המציאות משני הכיוונים ולהיות אובייקטיבית מבחינתי,
אני מצטערת להודיע כי העצב והתסכול שהגיע לרבדים של שנאה ורוע
גבר על האושר והטוב שבחיי ובחרתי לחיות את חיי באפלה.
אם כתבתי זו גרמה לכם לפקפק בחייכם המאושרים, אינני יודעת מה
עליי להרגיש אך בהחלט ארגיש מסופקת מעצם נתינתי לכם קו למחשבה.
אולם אלו שיבואו ויישללו את דרכי בישירות, אתם היא הדוגמא
הטובה ביותר למאמינים בתפיסה עלייה דיברתי. ושוב! אינני אומרת
שתפיסתי זו היא הנכונה, היות וכפי שציינתי קודם לכן אינני
מאמינה בדרך הבחירה. |
