מעשנת רק בחורף. למה? ככה.
היא הייתה מתישבת על כסא פלסטיק סדוק באמצע המרפסת הגדולה,
האפורה והמוזנחת. אוספת שיער שחור ומבריק בגומיה צבעונית.
על הכסא לידה היתה מניחה ספל (אף פעם לא כוס), האדים עדיין
עולים ממנו, מחממים את קצות האצבעות. רגליים מכונסות בטרנינג
שלושה-רבעים אפור, מתקפלות פנימה, נושאות באנחה את משקל הגוף.
גגות העיר נראים מבעד למעקה המרפסת שצבעו מתקלף, מקושטים
בצמרות עצים וחוטי חשמל, ובאור כתום שמחזירים חלונות שפונים
למזרח.
לצד הספל - חפיסת הסיגריות, תמיד מלבורו אדום, בקופסא קשיחה,
חסרת רחמים, ומצית מזדמן.
אין דבר יפה מסלסולי העשן העולים אל תוך שמיים חיוורים של
שחר.
רוח בוקר מלהגת, מנופפת מולה בכוחה האדיר לסחוף את נפתולי העשן
לאן שרק תרצה. אל גגות העיר, אל הרים רחוקים. ואולי רק עד אל
תיבות הדואר.
צעיף לבן נופל מכתפה. כמה נעים החום שנכנס פנימה - עשן ותה
צמחים. הערפל שכיסה את הרחובות התפוגג זה מכבר.
בקיץ היא הייתה מפריחה בועות סבון. |