כשהוא אמר "עולה",
הייתה שתיקה. חישוב קצר
אני אקריב, הבין.
וגם ידע: נגמר.
בבוקר הוא השכים. חבש את החמור. הלך
עם בנו עם יחידו
עלה להר
וגם כשהכל נגמר בכי-טוב, ואלוהים
נגלה אליו, הראה לו את האיל, הבטיח כוכבים וחול -
הוסיף לשתוק.
הניח את המאכלת, פרם החבלים
באצבעות הרועדות
לקח את בנו
ושב אל נעריו, רוחות ההר מאחוריו בוכות.
אחר-כך חי שנים בבאר-שבע. אומרים, נשא אשה, הוליד בנים
אבל הקפיד לנעול את השמים. לשווא התחננו אליו הכוכבים
וגרגירי החול ברוח רחשו -
שתק.
בצחוק הילדים ובבכיים
אזניו אטם
מבלי לשמוע את הקול נשבר אל ההרים
ומבקש
את בני
את יחידי
את אברהם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.