אני לא רגיש.
אני לא מהאנשים שמרגישים משהו בכלל. סגור הייתי וסגור אהיה.
לפחות כך חשבתי.
"אני?? מה לי ולאהבה?- הלוואי שיום אחד אני אמצא משהו. מישהי
תסכים להסתכל עלי ויצא רגע שאולי אני ארגיש איזה משהו,
ו...טוב, זה לא יקרה. מה זה משנה".
- זה אני, עד לפני שנה.

יודעים מה? נתחיל בהתחלה - למה בכלל הגעתי לזה. למצב כזה...
אתם מכירים את הילדים האלה שכולם רוצים להרביץ להם כי הם פשוט
דורשים את זה? זה אני. הקטן עם המשקפיים. החלש. זה שכל הזמן
קורא ספרים. הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם מישהי ממשלחת שחשבה
שאני דווקא בסדר. וזה היה בגיל 17.5.
הייתה לי נשיקה לפני. אבל זה היה בשיכרות וסיפרו לי בדיעבד. זה
לא בדיוק נחשב.כך שכל שנותי הרגשתי כמו מצורע. כמו זה שלא שווה
את זה. זה שמתרחקות ממנו הבנות.

כשגדלים ככה, נסגרים, כשגדלים ככה. לא בדיוק מסתדרים עם עניין
הנשים; אולי - בנות. אבל אלה נהיות ידידות שלך. אני תמיד ראיתי
ואראה נשים כידידות אפלטוניות, בצורה מסויימת. לא יודע למה.
אני יכול לעשות את ההפרדה בין ידידה לאישה. ידידה היא אולי
אישה אבל אני לא אחשוב עליה בצורה מינית. כפי שהבהרתי מספר
פעמים למספר ידידות שניסו לגלוש...

בבוא הימים הפכתי לנורמלי - הרכבתי עדשות. סידרתי את השיער.
התגייסתי לקרבי. הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי. אבל עדיין. "מי
תרצה אותי" הייתה האג'נדה. וחסמתי אותן.

סוף כל סוף קצת נפתחתי. הצלחתי לראות אור ולחשוב שאולי יש מצב
שאני אולי, אבל רק אולי, אני ארגיש משהו... קשר שהיה במהלך
הצבא והיה "שבת כן שבת לא" . 4 חודשים שדווקא היו נחמדים...
גיליתי שלבוא לא בשבת שלי זה לא הכי נעים. אז נסגרתי לעצמי.

עברה שנה. שנה וחצי, ואמרתי לעצמי. "למה לא? תנסה, אולי יהיה
משהו..."- תקופה שבא פשוט יצאתי עם מאות נשים - הייתי בקבע
והדייטים לא הפריעו להקצבת המזומנים יותר מדי, אז לא היה אכפת.
רציתי לנסות. רציתי להתנסות. אולי אפילו להתאהב.
נשבר לי.

עברו עוד שנתיים. היו קשרים סתמיים והלכו. שום דבר לא עבר
אפילו חודש, אולי חודשיים. לא הרגשתי כלום. הרגשתי מנוכר
לעצמי. מספק את כולם עם חיוך סתמי ושטויות. נהנה רק עם החבר'ה
קצת. אבל יותר, רק עם עצמי.

פגשתי אותה במסיבה של ידידה. לפני חצי שנה. היא בדיוק נפרדה
מחבר של 5 שנים. עברו חודשיים. אבל אתם בטוח יודעים איך זה.
החלטתי לנסות. הרי אני לא נפגע. ואני גם לא פוגע. עם רוב
הדייטים שלי שמרתי על קשר ידידות לא רע בכלל. אפילו יש לי
ידידה שהתחתנה ובקשה שאני אהיה לצידה בחופה (ועם בעלה. לא
לחשוב על החלפות...).

הבאתי לה מסנג'ר. היא נראתה נחמדה. סתם לדבר גם לא יזיק, לא?
חשבתי שזה כל מה שזה יהיה.
דיברנו. אפילו לא מעט. והחלטנו לצאת. הפכנו לחברים תוך פחות
מחודש. וזה היה ממש נחמד. מעולם לא היה לי משהו כזה. משהו
שהרגשתי שאולי זה יהיה זה. אולי אני אפילו אוהב.
בגלל עבודה ולימודים לא התראנו. אבל ממש ניסינו. אני, לפחות,
ניסיתי. אין לה רכב אז אני הייתי מגיע. פעם קרה שהייתי ער 20
שעות ונסעתי אליה. ההורים שלי כמעט הרגו אותי. גם הדרך אליה.
אבל זה היה שווה את זה.

בשבועיים האחרונים כל מה שאני עושה הוא לחשוב. חושב איך הגעתי
עד הלום ואיך זה שאני עכשיו כבר לא מרגיש כלום. איך אני גורם
לזה לתסוס. לא ראיתי אותה שבועיים. העבודה הורגת אותי.
הלימודים שלה תופסים גם הרבה זמן. הלימודים שלי בכלל לא יורדים
ממני. למה אני איתה? למה אני לא איתה? מה אני חושב? איך אני
סוגר את זה? איך אני מתקן את זה?

היום בערב היא מצלצלת אלי אחרי שסיננה אותי מהבוקר. "אני צריכה
להיות לבד"- באותו הרגע אני מחייך - היא פותרת לי את הבעיות.
"גם אני. אני צריך לחסוך ללימודים, אני צריך לעבוד יותר קשה.
זה בסדר". היא כמעט בוכה לי בטלפון. ואני מחייך.

אחרי שהיא נתקה. אני רואה את השברים. אני רואה שאולי זה כן היה
משהו. שאולי אם הייתי עושה משהו שונה. אם הייתי עובד פחות.
אולי.
אולי הייתי מרגיש יותר. אולי היא לא הייתה רוצה להיות לבד.
אולי הייתי מרגיש קודם ולא עכשיו.