עד כמה אנחנו פטריוטים?
לכבוד כנס הרצליה סקרו את צעירי הארץ בשאלות גדולות,
במקום זה מובאים מספר פרטים אודות צעירי הארץ.
לכל מי שעדיין מרגיש צעיר ומסכים - שיעביר הלאה.

לכבוד כנס הרצליה החליטו אנשי האקדמיה לבחון את נתוני
הפטריוטיזם של צעירי ישראל.
האם הם חשים חלק מהחברה הישראלית? מה ניתן ללמוד על הלך-רוחם
בעקבות המספרים השונים?
"צורה משרתת תוכן". בדרכים מסואבות ובמילים גבוהות מנסים
להבין: צעירי ישראל לאן? אם-כן, אין צורך. אני משתייך לאותה
קבוצת גיל המכונה "צעירים", אחרי שירות צבאי חובה וקבע, אחרי
לימודים גבוהים ובפסיעה הראשונה בעולם "הבוגרים".
צעירי ישראל אשר גדלו בארץ בשנות ה-80 וה-90 ניזונו ממה
שהעניקה הארץ באותה עת.
החינוך - ממוצע ומטה, הביטחון - טעון שיפור, הכלכלה - מדדה.
למרבה הפלא גדל כאן דור ראוי, משכיל, שאפתן, ציני וחסר זיקה
למקום בו הוא חי. בשנות נעורינו התחלתם להחדיר את הטלוויזיה
הרדודה אשר שטפה את מוחנו, העסקתם אותנו בעבודתנו הראשונה
בתנאים משפילים, ניצלתם את מיטב שנותינו לשירות צבאי עם הערך
העילאי: "בצבא לא שואלים שאלות". הגענו מוכנים.
אנחנו דור שלם של אנשים אדישים, מנוכרים פוליטית, המנסים
להמציא את ההווה ומחפשים איש שיחה בעל השראה אשר יאמר לנו:
"הארץ חיכתה לכם, תתחילו להשפיע". ויש בנו שפע רב.
אז עשינו בגרות וצבא, חלקנו אף מילואים - מטורטרים בסניפי
ביטוח לאומי שפתוחים בפנינו שש שעות בשבוע, וגם זאת לסירוגין.
את משאבת הכסף ושמה "פסיכומטרי" קיבעתם בחובות החיים ובכך
אמרתם: "מעתה תיבחנו על-פי אמות מידה אשר נסתרות מעיניכם
הבלתי-מנוסות". עברנו דברים מטופשים יותר. גידלתם פה נוער שלא
מתעניין בפוליטיקה ועיצבתם חברה בה אין מסלולי קידום לצעירים
שאפתנים הרוצים לשנות. יצרתם למעננו את שכר המינימום באבטחה
ובמלצרות כדי שננצל את הזמן לחלום איך נשנה את המקום. המלכתם
עלינו מלכים שכבר שכחו להסתיר לפחות את השקר שבלבם. כדי להיות
שר צריך להיות מקורב, כדי להיות מנהיג צריך בעל ממון. הבאתם
לנו את התקשורת האגרסיבית שהגדירה מחדש את תרבות השיח
הישראלית. מהמשטרה ומהמשפט מזמן הרחקנו תקוותינו.
"האם אתם גאים בהישגים הטכנולוגים והמדעיים?" נשאלו הנסקרים.
"כן", ענו. צעירי ישראל גאים בטכנולוגיה - זו בשורה שיש לדון
בה באריכות, אין ספק. אנחנו גאים באמנות הישראלית, בצעירים
שמתאמצים ולבסוף מוציאים בכוחות עצמם את יצירותיהם, את
אמירותיהם. אנחנו גאים בערבות ההדדית, רואים כיצד חברינו
הסטודנטים, בנוסף לכל מטלותיהם, מוסיפים לעצמם חלוקת מזון,
תרומה טלפונית, תרומת דם, הדרכה וחניכה לאלה שאינם בעלי
אמצעים. אם רק תסתכלו, תוכלו לראות צעירים המוארים באור ישראלי
ובצלם, מוסדות רווחה שפשטו רגל, משרדי אוצר שמחשבים לקשישים
אגורה לאגורה ומבשרים זאת כהישג נשגב. אין לנו אמון בכם, רק אל
תפריעו.
ממשל קלינטון שם את האזרח בראש סדר העדיפויות, את תלמידי בית
הספר, את הסטודנטים, את השכירים ואת העצמאים, את הקשישים שנתנו
כל שהיה להם וכעת רוצים לקבל מעט חזרה.
ממשלות ישראל בעבר ובהווה, לצד הרשויות המקומיות והגופים
השונים, נועדו לשרת את עצמם; הם הוכיחו ומוכיחים זאת יום יום
באי-עשייתם. אנחנו גאים בנוף הארץ, עכשיו קצת קשה לראות אותה
עם שלל האנטנות הכתומות שהצבתם בה. אנחנו מפסידים אבל בטח
מישהו שם למעלה מרוויח.
אנחנו נשארים כאן אבל אל תיקחו את זה באופן אישי. סביר להניח
שרובנו נישאר בארץ, נקים משפחה ונתמסר למשכנתא, נביא ילדים
ונקווה ששר החינוך דאג לפחות לשים סורג על החלון ושר התחבורה
שם חגורות בטיחות בהסעות. ניקח אותם לטייל ונקווה שאף אחד לא
ינסה להתנקש ב"אחד מראשי עולם הפשע" שיעבור במקרה בסביבה, ואז
אותה תקשורת צעקנית ומתחסדת תעלה אותנו לדרגת "עוברי אורח
תמימים". ומי ייתן שביום מן הימים נשלח את ילדינו לצבא ההגנה
גאים ונרגשים, ושם, הם, בני הצעירים, יוכיחו את הפטריוטיזם
שבלבם.
לחוקרי החוסן הלאומי שלום: צעירי הארץ, הפוסט-צברים, נותרו
גאים ויפים, חזם מלא בחלומות ועיניהם צוחקות ומקוות. זה דור של
אנשים שיש לו הרבה להציע וממתין שמישהו רק ירצה לקבל. דור חדור
בביטחון ומתעב בירוקרטיה, שלמרבה הפלא ולשמחתכם הרבה, לא מבקש
עזרה מאף אחד - מבקש רק שלא תפריעו.