היו פעמים שבהן הוא היה מוצא את עצמו מביט פנימה.
מרכין את ראשו רק מעט - וכבר, כמו נגלה לפניו עולם אחר.
כשהיה מביט, היה שוכח לרגע שהוא בעצם בחוץ. כל מה שהיה שם -
מתערבל ומסתחרר, היה שואב אותו, והוא היה מקיף את הבפנים של
עצמו מכל הכיוונים.
למרות שמבחוץ נראה יציב - הרי שבכל רגע יכל להחליק, להישבר.
הוא מעולם לא נתן לסערה לפרוץ החוצה. היו פעמים, בעיקר בימים
חשוכים וקרים, שהיה מרגיש כאילו הוא בפנים, כשמסך זכוכית חוצץ
בינו ובין העולם שסביבו.
פעמים רבות היה קרוב לוותר. פשוט לצלול פנימה - ודי.
היו פעמים שהיה מרים את ראשו, מכסה בידיו על הפתח, מנסה לשכוח
את מה שראה. כל מה שבפנים היה תמיד חלק ממנו, אפילו שברוב
הפעמים פחד להסתכל.
הוא ידע, שחשוב לדעת איך להחזיק את עצמך סביב הפנים שלך, בלי
להישאב פנימה, בלי להחליק. הרבה פעמים הוא חשב, שהוא לא מספיק
חזק בשביל להישאר שם, מסביב.
אז הוא היה מושיט את ידיו, לאט-לאט ובמאמץ רב, ואוחז חזק.
בהתחלה נבהל כשיד אחת נגעה ביד אחרת. ואז למד להמשיך איתן עוד,
לכרוך אותן מסביב.
עד שהצליח לעטוף את הכל. הוא החזיק חזק, כאשר שתי כפות ידיו
מונחות על גבו.
ונשאר שם, מחבק.