אחרי הסערה נותרה בדידות של הרס שאיתה צריך להתמודד. את בדידות
האדם אי אפשר לאמוד במילים, כי מפלה נוספת נראית כבר כעוד טיפה
בים.
עכשיו האדם עצוב, כי ידע את מגבלותיו, שתיקה ארוכה והדחקה
מציקה לוקחים חלק גדול מהיום, ונראה לאחרונה שרק בלילה נמצאת
הנחמה-בשינה.
עכשיו האדם בוכה, דמעה לדמעה, כאוסף של זכרונות כואבים שלא
נראים לאף אחד אבל חומקים מהנפש שלו בחדרי חדרים, רק שלא יראו
אותו חלש וקודר-טרגי, ממש סיפור של פרידה נוספת, לנפש כל כך
עדינה שלא יכולה לשאת עוד צלקות, שאיפות שלא עולות בקנה אחד עם
המציאות שמציצה מכל כיוון.
בדידות בזעקה חרישית שלא תשמע לעולם, כי ביישן האדם לחשוף את
פרצופו ברגעים של חולשה שכזאת בכל קנה מידה.
הפחד מפתיחות ואהבה גובר מפעם לפעם, ונראה לאדם כי מטיב הזמן
עימו בבדידותו כמחלת נפש חשוכת מרפא.
עכשיו האדם מסוגר ולא מעוניין יותר, אף פעם לא הבנתי את סוף
המשחק ומה כל זה אומר, מי החליט שכך זה נכון. אני האדם הזה.