וואו, שנה עברה לה, יקירי.
ואני יושבת בבית ומחליטה לכתוב. והלב, הוא פועם כל כך
מהר,יקירי.
ומלא תמונות מתרוצצות לי בראש כמו מעין סרט..
וכמעט דמעות בעיניים, יקירי.
וכמעט פורצות החוצה, אבל אני לא רוצה לתת לזה לקרות.
אתה מבין יקירי?
בזמן שאני אשב פה, ואכתוב לך מכתב,
אתה תלמד אהבה-מהי?, תהנה ותחווה רגש בטיפות גדולות
שאני כאן מנסה למצוא את אותו הרגש, אבל הטיפות רגש היחידות
שאני מוצאת מסתתרות עמוק בעיניי.
הייתי רוצה לדעת היכן הייתי נמצאת היום בלעדייך [לא מכירה את
רסיסי השבירה].
אני רוצה להרגיש אותך, יקירי.
להרגיש אותך פה-איתי.
מספיק לי לדעת שביום מן הימים זה יכול להתממש- שביום מן הימים
נוכל לבלות באיזה צימר בצפון.
ואני אוכל להרגיש אותך, בלי לפחד, בלי להעצר, מבלי שתשאל אותי
למה אני לא בטוחה, ומבלי שאני לא אדע מה לענות.
ואתה תנשוף לי בתוך האוזן, ותאחוז במותניי בחוזקה, תאסוף את
שערי כדי שלא יפריע לך לנשק את כל-כולי, יקירי.
קצת יותר ממה שהיה, וקצת פחות ממה שציפתי שיהיה.
באמת שהייתי צמאה אלייך, יקירי.
הפרח הנבול שבי לא האמין כמה הוא יכול לפרוח.
הוא הושקה, ולמרות שזה לא היה קל, הוא הצליח לצמוח, להפוך למה
שהוא היום. אומנם כבר לא נבול,
אבל עדיין רגיל וניתן לראותו בכל מקום.
אני יודעת שתמיד יישאר לך אצלי מגירה בלב, מגירה מיוחדת שאין
לה מנעול כמו לשאר המגירות,
עם הרבה זיכרונות, עם הרבה כאב, עם הרבה אכזבה, עם הרבה הנאה.
ובשנייה שתחליט לפתוח אותה, אתה תוכל- כי לא יהיה לך מנעול
שיימנע ממך, גם אם אני באמת ארצה, יקירי.
באמת שאם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה ברברס הייתי עושה
זאת
אבל "הזמן נוסע כי זה מה שזמן אמור לעשות" |