זה בסדר, היא אמרה, רק תניף את הגרזן ותנחית אותו על צווארי,
אני מבטיחה שלא אצעק, אפילו אם יכאב לי. אין לך מה לדאוג, אני
אהיה שקטה, אין לי כל כוונה לגרום לך לרגשות אשם. אחרי הכל,
אתה רק עושה את מה שמוטל עליך. קדימה, פחדן שכמותך, תגמור עם
זה כבר. אם לא תעשה זאת, אשנא אותך לתמיד. מה אתה מעדיף, שנאה
ארוכה ומתמשכת או אהבה מרוכזת חזק בתוך בקבוק? שמורה בו,
לאלפי-אלפי שנים. כל מה שאתה צריך לעשות בשביל לזכות באותה
אהבת-נצח הוא להושיט ידך אל הגרזן ולהניע אותו לעבר ראשי. הרי
כולנו נמות מתישהו, אז לא עדיף כבר להלקח על ידי אדם ידוע,
בזמן ידוע, בדרך ידועה? בכל החיים המזויינים האלה, לפחות
שהמוות שלנו יהיה ידוע ומתוכנן, הלא זאת זכותנו הטבעית?

אני לא מנסה להצטדק. אני יודעת ששגיתי יותר מדי פעמים בשביל
לקבל מתנה גדולה כידיעה, ועוד ידיעת המוות! אך מהו זמן טוב
יותר להרגיש כאלה יווניה מאשר ביום מותך?

אני יודעת, זה די פתטי, לחשוב שאני שווה משהו בכך שאני מצווה
על בחור להקיז את דמי בעזרת גרזן חלוד. לחשוב שאני שולטת
במשהו. אני לא יותר טובה מאשר דג זהב שמאמין בעליונותו מכיוון
שיכול לפלוט כמה בועות אוויר שרק ירצה. זאוס וודאי מצחקק שם
למעלה, קורא "ילדונת טפשית שכמותך, האם באמת את מאמינה לאגדות
שאת מוכרת לעצמך בעשר אגורות? תעשי חיים אם כך".

אז לחיי האומללות, לחיי חוסר הוודאות, לחיי השליטה.


התליין הניד ראשו בעצבות על כך שלא למדה דבר, וחזר על התנועה
הידועה.