השעה הייתה שעת צהרים חמה, ובאופן הדרגתי התחלתי להרגיש בשמש
היוקדת אף על פי שכל פתחי המזגן במכונית היו מכוונים כלפי
הפנים שלי. המכונית התקדמה לאט לאורך שורות המכוניות בעודי
מחפש חניה. מצוקת החניה הייתה בשיאה לאור מבול האנשים שזורם
למרכז הקניות במהלך החופש. אחרי שלוש הקפות מלאות של מגרש
החניה הבחנתי באישה העושה את דרכה לעבר מכוניתה. חלפתי על פניה
באיטיות ונעמדתי בעודי מאותת, מחכה לרגע בו אוכל לחמוק פנימה
אל תוך המלבן הנכסף. לאחר זמן מה נשמע קול ההנעה של מנוע
המכונית, ואחרי מספר שניות החליקה החוצה לדרכה.

נינוח ובטוח לאור מקום החניה הנהדר שמצאתי, הכנסתי להילוך
אחורי והצצתי אחורה על מנת לכוון את דרכי. לא ציפיתי לגלות
מולי את הגבר כבד הגוף ששם עינו על מקום החניה, והספיק בינתיים
לעמוד בעודו חוצץ ביני לבין הרווח. מכיוון שאני הייתי זה שביצע
את עבודת הריגול המכינה אשר נדרשה, לא הייתה לי שום כוונה
לוותר על חלקת האלוהים הקטנה שלי ללא מאבק. צפרתי קלות והמשכתי
לנוע לאחור באיטיות. האיש התעלם ממני לחלוטין וסימן לחברו,
שישב מאחורי ההגה של טנדר מיושן, שהוא יכול לנסוע לאחור. צפרתי
שנית, הפעם בעצבנות יתרה. כל פיסות האגו שנחו ברחבי גופי,
התאחדו ועלו לרגל למקום מרכזי אחד - ארובות העיניים שלי. חשתי
כיצד הדם מתחיל לבעבע בקרבי כשפתחתי את דלת המכונית. כשחצי
מגופי נמצא מחוץ לרכב, פניתי אל הכרסתן באופן חצי מנומס חצי
תקיף וטענתי בעלות על מקום החניה.
ציפיתי שיתווכח איתי, אחרי הכל, אם היה מנומס לא היינו נקלעים
לסיטואציה מלכתחילה, אך התגובה הפתיעה אותי לגמרי:
- "שקט", הסה אותי בתקיפות במבט מלא בוז, והפנה חזרה את
מבטו.
שורשים צמחו מתוך נעלי וננעצו חזק באדמה. שום הסברים, ללא "זו
הבעיה שלך...", אני לא הייתי גורם המצריך התייחסות כלשהי. הוא
התייחס אליי כמו אוויר, ואני התחלתי להרגיש כמו בלון מנופח יתר
על המידה.
בניסיון להתאושש פניתי בתקיפות חזרה, וצעקתי עליו שיזוז ממקום
החניה שלי. שוב קיבלתי הוראה לשתוק, ללא כל התייחסות מעבר לכך.
גם הוראה זו לא לוותה בהרמת קול או איום פיזי כלשהו. הרגשתי
חסר אונים.

נקודת הרתיחה שלי כבר הייתה מאחוריי כשנכנסתי חזרה לרכב. בעודי
מניע, נשמע קול גלגל"צ בתוכי האומר לי שלפעמים עדיף להיות חכם
ולא צודק... אולי כדאי לחפש מקום חניה חלופי?
התמהמהתי למשך מספר שניות, מספיק על מנת שבמראה האחורית שלי
תופיע דמותו המתקרבת של הטנדר. המראה הנ"ל לא הותיר לי שום
ברירה, זו היתה השעה לעשות מעשה. לחצתי את דוושת הדלק בחוזקה,
והמשכתי לנוע עד ששמעתי את קול החבטה של המגעיל אל עבר קיר
הבטון. נהג הטנדר נעצר, מציץ מבעד החלון. ויתרתי על רעיון
הוצאת אבריו הפנימיים ומריחתם על האספלט מפאת לוח הזמנים הקצר
שעמד כעת לרשותי, וזאת על אף שבאמת רציתי. הכנסתי להילוך נסיעה
ולחצתי את הדוושה עד לרצפה. כמה הופתעתי לגלות רכב המגיח
במהירות בין המכוניות החונות. התנגשתי בו בחוזקה, והגוף שלי,
אשר לא היה חגור בחגורת הבטיחות המשיך לנוע דרך השמשה הקדמית.

נפגשנו שוב, יוסי כבד הגוף ואני. הוא קצת רזה בעקבות התאונה
שקרתה לו, והפנים שלי היו מרוסקים לגמרי, כך שבקושי זיהינו אחד
את השני בהתחלה. שלא כמו בעבר, היום אנחנו מסתדרים מצוין -
בגיהנום יש שפע של מקום. בכל מקרה, אני בטוח שהשטן ממש התפקע
מצחוק כשעלה לו הרעיון להציב אותנו בתור סדרני חניה...