כשהראש אומר לא להסתכל אחורה , והלב רוצה רק לבכות מתוך
אינסטיקנט טבעי
אתה מרגיש שכלום קורה אצלך בפנים.
כשאתה מבין שהדכאון שהיה לך בשנה האחרונה הוא חלק מהתהליך של
ההתבגרות הנפשית שלך,
ושהדכאון זה לא משהו שיהיה תמיד אצלך.
אתה מבין משהו לגבי עצמך.
כשהלב מבין שאולי אף פעם לא אהב, ובטח אם אהב הוא לא ידע זאת
וכשהראש מבין שנתן ללב להתאהב באהבה, מבלי שידע מהי
אתה כולך מרגיש ריק מתוכן, מחורר בתוכך
אתה מבין שאתה לא כלכך טוב כמו שחשבת, שלא "השתפרת"
ואתה לא "עמוק". אתה בסופו של דבר... עוד שמוק.
ברגע זה מתחילות אצלך הדאגות שאנשים יברחו ויתרחקו
לכשיבינו...
ואתה נסגר מחכה שיתקרבו, ואתה בעצם רוצה שיתרחקו
אבל בתוך תוכך אתה הבנת, מה שהם יבינו בקרוב
אתה לא יותר מסתם בנאדם, אולי קצת שונה, אבל בסופו של דבר סתם

אתה לא מי שייחלת להיות, שונה מכולם, אחד שקל  לאהוב.
אתה פשוט... עוד יותם
עוד נעלם במשוואת החיים,
עוד פסיק במכותבים של אלוהים שאפילו בו התחלת מתוך ייאוש
להאמין,
כשהלב מבין שהוא רימה את עצמו והמוח מבין שהוא שיתף פעולה
אז נוצרת לה בתוך תוכך קנוניה נגד עצמך
כשאתה מבין, שאתה כמו כולם