כל כך אבוד.
את עצמי לא מוצא בים של מחשבות.
כל כך לבד.
הסתבכתי בתהיות אינסופיות.

חשבתי יותר מדיי על החיים,
והם החליטו להתפוצץ לי בפנים.
התאמצתי יותר מדיי לבנות את עצמי פיזית.

קרסתי נפשית.
בפנים נאכלתי על ידי רגשות שנאה עצמים,
בחוץ כבר אכלו אותי אנשים אחרים.

בקשתי דקה שקט להיות לבד.


הריטואל של הדמעות נעשה כבר יומיומי,
החדר החשוך נעשה לחברי,
הכרית הרטובה כבר בוכה לי.

אני
שוב איני מוצא את עצמי .
כל כך אבוד,
כל כך לבד.

צועק לתוך הכרית,
מגלה שאני
לבד.