ליל חורף, הרוח זועקת והגשם דופק בחוזקה על חלון חדרו, אפשר
היה לחוש את הטיפות בתוך החדר למרות החלון הסגור. הם ישבו שם
יחד, לא אמרו מילה. ישבו והביטו אחד בשני. היא הייתה כל כך יפה
ויצא לו לא פעם להתפאר ממנה למרות קרבתו אליה. שבת ומחר חזרה
לבסיס, חודש ימים לא ראה אותה ורק לסוף שבוע הזה חיכה כ"כ.
לראות את עיניה החומות הכהות והעמוקות ואת פניה הלבנות
החיוורות והיפות כ"כ שהוא אהב. הוא כבר סיים את הטירונות, הוא
כבר סיים את הקורס, הוא כבר עשה מבצעים, אך עוד נשאר לו זמן
לשרת. הוא תמיד אהב לחזור ליחידה אל כל החברים הקרובים, אל
המשפחה האמיתית שלו, אלה שהיו תמיד לצידו גם ברגעים הכי קשים
שלו, שבהם כמעט מת או כאשר איבד חברים קרובים מהיחידה. שום דבר
לא השתווה לתחושה העזה שתמיד חש בזמן היותו בבסיס, רק לחזור
אליה, לחיות עוד יום בשביל לראות אותה. הוא היה סופר את
השניות. ואת המסע ברכבת כל כך ציפה לסיים, היה יושב במושבו
מביט בחלון, צופה בנוף החולף אך עם השתקפות השמש בחלון ראה את
דמותה.
הוא נישק אותה, והיא חייכה אליו בעוד הקור מפלח נשימה
מראיותיו. הוא לא רצה לחזור, רצה להשאר. לה תמיד היה משפט
מנחם: "רק עוד שנה... רק עוד חצי שנה... רק עוד חודש... רק עוד
שבוע." לא היה יום שהיה חוזר הביתה ולא שמע את אחד מאותם
משפטים שלה. היא ציפתה כבר לסוף גיוסו, רצתה את כל כולו לעצמה,
רצתה להרדם בין זרועותיו ולא להתעורר לעולם, להשאר במצב הזה
שכלום לא יכול להפריע, שבו הוא שומר עליה. זה היה השבוע האחרון
לכל השירות שלו. הוא חיכה לזה כמו ילד קטן שמבטיחים לו מתנה אם
יהיה ילד טוב. הוא פשוט ציפה לזה, ועם כל יום שעבר הלב פעם חזק
יותר ויותר, "בקרוב אראה אותה תמיד", העביר מחשבות בראשו,
"כלום לא יפריד בנינו, אפילו לא אלוהים".
לאחר לילה מלא באהבה, תשוקה, דמעות וגעגועים הוא עלה על הרכבת
הראשונה. ירד בתחנה שהיה צריך לרדת ועלה לאוטובוס, לבסיס.
הנסיעה לא ארוכה במיוחד, כ-20 דקות. פוגש את החברים ואומר שלום
לכולם, מחייך למרות שבפנים כ"כ כואב לו, כמו כל פעם אחרי שהוא
חוזר הביתה, לבסיס. מניח את הדברים במקום, והולך ישר לשמירה
שהייתה לו באותו הרגע. הוא עלה למגדל שמירה ולקח איתו את העט
ואת המחברת מבלי שישימו לב. התיישב ומתחת למעיל שלו שעוד היה
עליו את הריח שלה, החל לכתוב. הוא היה כותב את השירים הכי יפים
בעולם, כך היא הייתה אומרת.
הסיבה העיקרית לכך שהיא אהבה את השירים שלו היא כי הם היו
עליה, הוא כתב רק עליה, וגם אם המשמעות לא הייתה גלויה במיוחד,
היא ידעה שהוא דיבר עליה.

נשמעה אזעקה צורמת שהוציאה אותו מהריכוז, "האם זה תרגול?", חשב
לעצמו. יורד מהר מעמדת השמירה ורץ אל המיפקד. מתרחשת פעילו
בשטחים, חייבים לצאת. רץ מהר לחדרו, בודק שוב את הנשק, הפנס,
המצפן, התמונה שלה, "הכל כאן", נושק לדמותה שבתמונה ומחזיר
אותה לכיסו החולצתי שעל הלב. עולים על המסוק ומנחיתים אותם
במקום האירוע. פקודות מהירות וברורות מהמפקד ויוצאים לדרך.
תוך כדי ריצה מתפלל הוא לאלוהים "תן לי לשרוד, לא נשאר לי עוד
הרבה כאן, בבקשה" וזולגת דמעה.
הוא ועוד שניים רצו לכיוון האירוע בעוד 2 מחפים עליהם מאחור.
מצטרפים לעוד אנשים שכבר היו שם וניסו לפרק את המפגן ההמוני
ששרר שם. עמד שם איש במרכז העניין על במה קטנה ולידו ילדה קטנה
כשסכין צמודה לצווארה, ובידו השניה אקדח צמוד לרקתו. הוא צעק
דברים בשפה שלא הייתה ברורה במיוחד. אישה מצד ימין בכתה בצורה
קשה, נראה היה שהיא מדממת, "האם היא קשורה לכל העניין?".
הוא עשה כדבר המפקד והתקדם קדימה, התקרב יותר ויותר. כאשר האיש
שעל הבמה הבחין בו הוא נבהל והצמיד חזק יותר את הסכין ואת
האקדח. "תוריד את הילדה בבקשה!" הוא קרא, דממה שררה פתאום
והאיש שעל הבמה החל לבכות, הוא שוב מלמל משהו שהוא לא הבין.
"אני צריך מישהו שיתרגם את דבריו", פתאום האיש שעל הבמה קרא
בקול, "זו הילדה שלי! והיא!" מצביע לעבר האישה שבכתה בצד ימין,
"היא רוצה לקחת אותה ממני! זו הילדה שלי ואני אוהב אותה, ואתם
לא תקחו אותה ממני! לא אתם ולא אלוהים, ואם אני לא מקבל אותה
אף לא אחד יקבל אותה!" צעק תוך כדי דמיעה. החייל התקרב יותר,
"אדוני מה שמך?" אך בתגובה שלא ציפה לה, האיש על הבמה כיוון את
האקדח לראשו של החייל.
החייל לא זז ממקומו אך גם לא הניח את נישקו, עדיין קרוב לליבו,
מרגיש את הלב שלו קופץ. "לא נפגע בך אם תשחרר את הילדה." -"היא
הילדה שלי! וגם לא אלוהים יקח אותה ממני!" -"אמור לי מה שמך?"
-"לא רוצה שום משא ומתן! הילדה נשארת איתי, גם אם המוות יעשה
זאת". החייל לקח סיכון והתקדם עוד קצת, מקווה שאולי אחד הצלפים
יוריד את האיש שעל הבמה. מתקרב עוד ועוד ורואה כבר פניה של
הילדה, היא בוכה ורועדת, והאקדח כמוה רועד, אך עדיין מכוון
לראשו. הוא מתקרב עוד, שם את חייו בידיו של האיש על הבמה.
בהבזק נשימה נשמעה יריה ומיד אחריה עוד אחת חזקה יותר. החייל
נפל על גבו, עדיין מביט במתרחש ורואה את האיש שעל הבמה צונח
ונופל. הילדה בסדר גמור, עוצם את עיניו ונופל אל תוך חשיכה
מוחלטת.

הוא פוקח את עיניו, הכל מעורפל, היה ריח חזק של פרחים במקום.
השמיכה שבה היה מכוסה הייתה רטובה מדמעות ועליו רכנה חברתו,
היא ישנה, "כמה זמן אני כאן?" חושב לעצמו, "הכל בסדר?" בודק
שכל איבריו עדיין עובדים ואכן כך. הוא מלטף את ראשה ומחייך,
היא קופצת בשניה, בוהה בו לרגע, מתחילה לבכות וקופצת עליו
בחיבוקים, לוחשת לו: "רק עוד חצי שעה". הוא הביט החוצה, שוב
גשום, שוב הגשם דופק חזק אך הפעם הוא יכול היה לשמוע את דפיקות
ליבו בחוזקה. הוא הביט בשעון, רק עוד חצי שעה והשירות נגמר.
ברגע אחד נכנסו אנשים לחדר שבו שהה, מעניקים לו צל"ש ומברכים
אותו מבשרים לו על סיום השירות ונותנים את כל תודותיהם לו.
אך הדבר היחיד שעובר בראשו היה:"אני שוב איתה, ואלוהים איתי,
הביא לי את המלאך הזה שישמור עליי... תודה לך"

                                 

אני לא חייל ולא עברתי שירות, לפחות עדיין לא. וזה סתם סיפור
שיצא לי משום מקום.
יכולתי לסיים אותו רע וכואב, אבל אני שונא סיפורים עם סוף רע.
בקשר לכל הפרטים האלה של הסיום שירות והכל, אין לי מושג איך
זה, יש לי משפחה מצומצמת ולא יצא לי לראות מישהו מסיים שירות
עדיין, אז לא ידעתי איך לרשום את זה אז השתמשתי עוד קצת
בדמיון. אני מקווה שזה לא רחוק מדי מהמציאות. זה הסיפור הראשון
שלי אז בבקשה אל תקטלו ואם הוא מוצא חן בעיניכם תביעו את
דעתכם.

תודה.