כשהבנתי שיהודה איש-קריות הוא זה שהסגיר אותי הייתי בטוח
שמדובר באיזה טכסיס או שהשתלט עליו איזה שד נורא, וכששמעתי
שפונטיוס פילטוס מתכוון לחון את אחד הנידונים כבר לא היו לי
ספקות בדבר חפותו, מה גם העובדה שזה היה בעד סכום מגוחך. ממש
לא ייאמן איך בשעה אחת אתה משנה את אמונתך מקצה לקצה. כך,
בעודי מתכנן איך להאיר קצת את החשיכה השוררת בלב העם הנדכא תחת
משטר צבאי נוקשה וחי בדלות, משהו הרבה יותר ממושך מחיי אדם
ושונה מאד מאור ציפה לי מעבר לפינה.
רגע אחד הרגשתי שרוח האל שורה בי ורגע לאחר מכן - כששמעתי
שהולכים לחון רוצח נתעב במקומי ושיהודה איש-קריות קיבל את שכרו
- קיללתי אותו ואת הכוחות שבהן בירך אותי והרגשתי טיפש ותמים
על כך שהאמנתי שהאדם טוב מיסודו והכל עניין של כיוון ואמונה.
כשהובלתי תחת משמר כבד של פרשים ובליווי גדוד רגלי שלם ואספסוף
רב אל הר הגולגולתא כבר כיליתי את אוצר הקללות הידועות לי
אפילו בלטינית, אך כשנפל מבטי על עיניו של הבוגד רודף הבצע
שחייך מלוא פיו התעורר בי שוב הזעם והעדפתי להיות בן התופת ולא
בן האלוהים.
עד שהגעתי לרחבה שבראש ההר הייתי חצי מעולף מהחום הקופח, נאצות
ההמון נשמעו במעומעם והחזיונות המשונים שהפכו לחלק מהווייתי
חזרו ופקדו אותי, לראשונה לאור יום; שוב אני ניצב מול לוח
שדמותי נשקפת ממנו ומזיז אבנים מסודרות בשורות וכל תזוזה משנה
את ההשתקפות או הופכת אותה לאותיות וסמלים בלתי מזוהים.
כשהייתי על הצלב פקדו אותי חזיונות סיוטיים של דם, גופות
חיוורות מהלכות, יצורים מבעיתים ומכונפים ואני מתעופף ביניהם
כרוח. פתאום הרגשתי בזרועותיי הכבולות ובכפות רגלי כאב חד
שהחזיר אותי באחת אל גשמיות גופי המעונה ואז שקעתי לחוסר הכרה.
בשלב מסוים שבה הכרתי למחצה ופתאום הגיע משב רוח מרענן וקריר
מתוך להט החום המהביל שנותר מיום שרבי. הרגשתי נוכחות כלשהי,
אך הייתי בספק רב שהאל (אבי, כך אומרים) החליט להושיע את בנו.
משק קולני של כנפיים רבות הבליח יש מאין. הייתי מטושטש מכדי
להבחין במשהו מוגדר ואז נאנקתי מכאב כשננשכתי בעורק צווארי.
גופי פרכס בעווית והרגשתי איך אני מתרוקן מטיפות דמי האחרונות
כשלפתע המסמרים שהחזיקו אותי לצלב ניתזו הרחק ממני והונפתי אל
על. באותה עת הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי בכלל לנסות ולהבין
איך נענתה משאלתי או קללתי להפוך לבן האופל.
אנשים בני כת לא מוכרת לבושים לבן הניעו ידיהם על קיר שזור
כוכבים מנצנצים וכבים ללא הרף ואני ישבתי ופענחתי כתב סתרים.
צלילים מוזרים ליוו את תנועותיהם והאור החליף גוונים מכחול
לאדום, שמעתי דפיקות לב רועמות והתעוררתי על מיטה מרווחת בחדר
אפל, היה זה לבי שלי שכאילו נעשה גדול וחזק יותר.
הרגשתי צמא ורעב עד טירוף, תנועותיי הפכו קלות וחושי התחדדו,
כחיית טרף כלואה.לא היה לי מושג איך יצאתי חי מכל תהפוכות
הגורל הנוראיות שעברתי ביומיים האלה, גם לא הבדלתי עוד בין
חיזיון למציאות.
כשעשיתי דרכי החוצה אל המסדרון הבחנתי בארונות קבורה מפוארים
מדי שמעולם לא ראיתי לפניכן, נכנסתי לתוך חדר אירוח רחב ידיים
עם לפידי אבן ענקיים על הקירות מוארים באש מאד עמומה, כאילו
האפילו בכוונה את החדר. תכף ניגשו אלי שני אנשים חיוורים מאד
ששיניהם מחודדות מעט ותמכו בי עד שהתיישבתי ומיד מזגו משהו
אדום סמיך לכוס גדולה, התחלתי לשתות, השתנקתי כשטעמתי את הדם
אבל כוח בלתי נשלט כפה עלי לשתות הכל ואף לבקש עוד.
לאט לאט הבנתי שהייתי קלף גבוה בקרב העתיק בין האל למלאכו
המורד לוציפר וברגע האחרון כשהבעתי את משאלתי במילים המדויקות
הטיתי את הכף ונהייתי ערפד רם מעלה, בן תופת בקרב בני התמותה.
בפועל הפכתי גם שווה ערך לאל, שכן פעילותי החותרת נגד המשטר
והחולי שריפאתי כשעוד הייתי ב"שירות האור" בצירוף היעלמותי העל
טבעית סיפקו לעם - שכה השתוקק לסגוד למה שלא יהיה - את הקדוש
המעונה ואת מעשה הנס המיוחל. האל רתח מזעם אך הבין שסגידה זו
רק תוסיף לפופולריות שלו והניח לעניין.
כמו אש בשדה קוצים פשטה הבשורה, נוצרו סמלים, מנהגים, ארמונות
פולחן והחשוב מכל מלחמות דת וכמויות של דם שהוא נוזל החיים
שלנו, הערפדים. מהר מאד פרצה הנצרות מירושלים וכבשה את אירופה,
אמריקה ואינספור מקומות ברחבי תבל. חלף לו ביעף מילניום
שבסיומו סברו אנשי דת וחוזים למיניהם יבוא הקץ על העולם, שהרי
נאמר בכתובים על השטן שנכלא לאלף שנים.
ימי-הביניים הפיחו רוח במפרשי כוחות האופל בדמות מגיפות שלוחות
רסן, עיסוק בנסתר ורדיפות דת באמצעים מעוררי התפעלות המנוגדים
לרוח הנצרות המיטיבה שבדיעבד רק הסבו נזק והתרחקות מהדת.
הארכיטקטורה באותה תקופה - שהייתה תור-הזהב של הערפדים -
השתפרה פלאים וייצרה טירות איתנות, מרווחות ואפילות שאומצו
בחום על ידינו וחלקן אף עומדות על תלן עד עצם היום הזה. היתרון
המשמעותי שהביאה תקופה זו לצד האפל גרמה לאדישות ושלווה עד
שהרנסנס בא והמציאות טפחה על פנינו. כל כנסיה הייתה ליצירת
אמנות, האמנות עצמה נעשתה מגויסת לנצרות, האנושות יצאה מחשכת
ימי-הביניים והאנשים שיבחו את האל רב התהפוכות (ועוד איך) ואת
בנו הגואל והתכנסו בהיכליו הרבים והמפוארים להבחיל. אמנם
נעשיתי מפורסם ביותר בציורים ופרסקאות אבל המלאכיות המופרזת בה
תוארתי והגיחוך שבהגזמה האנושית הכרוכה בכך הוציאו אותי מדעתי.
בכל פעם שנתקלתי במישהו ש"מצא את האור" בזכותי הוכחתי לא בצורה
"חותכת" שישו הרחיק אותו מהאור לנצח ודן אותו לאפילה.
כמובן שכל אותה העת נוספו לשורותינו מאות חברים שביניהם כמה
מועילים במיוחד כגון טורקמדה וידידו נוסטראדמוס שהסיחו ללא הרף
את דעתם של בכירי האינקוויזיציה מן העיקר והיו יצירתיים
ביותר.
אני וחברי/יוצרי הערפדים המשכנו לחיות חיי שפע בסתר והסתדרנו
לא רע עד אמצע המאה ה-19 ואז החל המדע להתפתח ואנשים הפכו יותר
בריאים ומשכילים והחלו להסתובב שמועות על כוח אפל שהשתחרר
בצללים. בהשראת השמועות החלו לכתוב ספרים, אחד מהם "הרוזן
דרקולה" היה ללהיט שכמעט התחרה בברית החדשה. בתחילת המאה ה-20
הומצאה מכונה קסומה שהקרינה תמונות נעות ותעשיית הסרטים יצאה
לדרך, לא עבר זמן רב ונוספו גם קול וצבע וכמובן ש"דרקולה" קיבל
דמות יותר מוחשית ונוצר ז'אנר שלם של סרטי ערפדים שחלקם הפכו
לסרטי פולחן. כמו בכל פולחן היו כאלה שאיבדו את הגבול בין
מציאות לדמיון (במונחים שלהם) והחלו להאמין בקיומנו, לשנן
סרטים בעל-פה, להצטייד בצלבים מחודדי-ראש, מים קדושים וכדומה
ולצאת לכל מיני יערות לאחר חצות. היו גם אינטלקטואלים שהעמיקו
ועסקו בחקר אקדמי על מקור האגדה וחיפוש מקבילות בכתבים עתיקים.
התחלנו להרגיש מוגבלים ומאוימים לנוכח התפתחויות וניסינו להגות
פתרונות וכללי זהירות. בסוף שנות ה-50 בהשראה מדמיונו הפורה של
הרברט.ג'.וולס שהצטרף אל שורותינו בתחילת המאה נוצר "פרויקט
העב"מים". חיפשנו נהגים שנסעו בגפם למקומות מבודדים הרחק מהעיר
בשעת לילה, משכנו את תשומת ליבם וכשיצאו מהרכב הממנו אותם
בשיטות שלנו. בטירה הכנו להם מופע חייזרי מבוים ושכנענו אותם
תחת היפנוזה שעשינו בהם ניסויים בחללית. לאחר מכן החזרנו אותם
לאותו אזור כשהותרנו סימנים מרשימים בשטח ועל הרכב. בשנות ה-60
התקשורת וההמון היו כקלחת רותחת ועסקו בנושא מכל זווית אפשרית.
סיפורי העב"מים הותירו את הערפדים הרחק מאחור וגם סיפקו לנו
עונג רב. בסוף שנות ה-70 יצא לדרך פרויקט המשך. התווינו צורות
ענקיות עשויות בסימטריה מדויקת - לא אנושית בעליל - בשדות
נרחבים על ידי חריכת העשב. הצורות היו במתכונת מסוימת חוזרת על
עצמה ונראו בבירור רק מגובה טיסה. כמובן שהאפקט היה מושלם
וכותרות כגון "שדה תעופה לחוצונים" הופיעו בעיתונים כפטריות
אחרי הגשם.
במקביל יצרנו זהויות בדויות לכיסוי למקרה שאחד מאתנו ייקלע
למצב לא צפוי וגם שבועת-דם נגד הדלפות, מה שהביא אותי ועוד כמה
חברים בכירים בסופו של דבר להתקבל לעבודה ביחידה חשאית לחקר
החלל בנא"סא ב-1965. כמובן שהשיקול בבחירת המקום היה שעות
עבודה נוחות כלומר רק לאחר השקיעה ועד כשעתיים לפני הזריחה
שמשמעה סוף הסיפור מבחינתנו הערפדים.
די מהר התחלנו לטפס לראש היחידה בעזרת חושינו החדים ו"העלמת"
מי שניצב בדרכנו, עד 1979 כבר כול אמריקני ממוצע שמע על קולונל
אדוארד קינסקי (שמי הבדוי), ראש מטה חקר החלל של נא"סא.
כשהשמועות על בכירי המטה הנעדרים החלו להתפשט טייחנו אותן
בתואנת הדלפות מידע, חטיפות עב"מים ואשפוז במוסדות סגורים.
בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר המחשב שהיה מאסיבי הבנתי שמה שנראה
אז לפני כאלפיים שנה כחזון ישועה אוניברסלי היה בסך הכל אותו
חדר, האנשים הלבושים לבן היו בעצם מדעני -מחשב שהפעילו את
המתגים והמסופים שתפסו את כל המרחב והבהבו וזמזמו ללא הרף.
אפשר לומר שזה היה חזון ישועה אישי, למרות שבשביל אנשי המחשבים
וההיי-טק זה באמת עניין של גאולה גלובלית.
בשנים האחרונות התחלנו להתייחס יותר ברצינות לאותות מהחלל
החיצון כדי להפסיק לחיות בסתר וגם למצוא מקום יותר קריר עם
פחות שעות אור. כדור הארץ בקושי עומד בנטל התחממות האקלים,
הזיהום האקולוגי וצפיפות האוכלוסין (למרות שאנו דואגים
לדילול). סיבה נוספת לצאת לחלל היא שכבר מיציתי את העניין פה
אחרי אלפיים שנה. אף ערפד לא מאריך חיים הרבה יותר מאלף אחד,
אך אני קיבלתי גם כוחות מהעבר השני בידי האל עצמו, כך שבקשר
לנצחיותי לא טעו בהרבה כל אותם מאמינים.
בסוף המילניום השני תכננתי האפלה מוחלטת של כדור-הארץ על ידי
קריסת החשמל ומרכזי הכוח באמצעות וירוס קטלני ברשת המחשבים
העולמית, אך מומחים לביטחון סיכלו את המזימה. לאחר הרהורים
וחשבון נפש הגעתי למסקנה שאפשר לרתום את המחשב לצדנו בדרך
יצירתית יותר לצורך הטמנת מסרים סמויים להמונים באינטרנט
ומעקבים חשאיים אחרי המשתמשים. במיוחד מצא חן בעיני השימוש
בצ'אטים שמוביל לפגישות במקומות נידחים בחסות החשיכה.
כשמוניתי לתפקידי כראש המטה ב-1980 נתן לי אחד הבכירים בצוות
שהיה נוצרי אדוק קמיע מגולף בשנהב שעליו כתוב בלטינית "היין
הוא דמו של מושיענו והלחם בשרו" שעד היום תלוי במשרדי, הוכיתי
תדהמה לנוכח האירוניה. לו רק ידע אותו קצין צ'ארלסטון שדמו שלו
ושל שאר בני התמותה הוא מים לי ולחברי הערפדים ובשרו לחם
לזאבינו הנאמנים. |
