על העור הכי לבן,
בכתב הכי אדום שיכול להיות,
חרוט השם שלו באותיות שנאה גדולות,
ועיניים כחולות שבוכות את הנסתר שבו.
הן לא מבינות בדיוק, כמו שאף אחד אחר לא מבין.
שפתיים עדינות שרועדות עכשיו,
ואפילו לא מצליחות להגות את אותיות שמו.
גם אם יכל לחבק אותה היא לא בטוחה שהיה רוצה.
גם אם יכלה להגיד לו מה בדיוק היא חושבת עליו,
היא בטח היתה שותקת.

רק אותיות אדומות
על היד הלבנה שלה,
מטפטפות שנאה.
כבר לא בטוח אם הן מופנות אליו, או אליה, עצמה.

"אלוהים", חרוט שם,
על היד,
שניה לפני שהלב מפסיק לפעום,
שניה לפני שהיא תוקעת את הלהב
כל כך חזק בנשמה.