ויוליה בדיוק התעוררה. ורומיאו לא מת. והם יצאו מאחוזת הקבר.
כולם כול כך שמחו.
והם התחתנו שוב בכנסיה.

ומה משם? לאן?

רומיאו מצא עבודה בבניין סמוך. לא הרבה, אבל מספיק לאישה
שאיתו. ויוליה ילדה ילד. ועוד אחד. ועוד אחד. עכשיו היא כבר
הייתה אמא. וכול זיו הילדות והנעורים עזב את פניה. פינה את
מקומו לאכזבה ולתלאות החיים. ורומיאו כבר לא הפרי האסור. והם
אפילו לא מכירים.
ורומיאו כבר לא מאושר. ויוליה חושבת על העבר- ועל הטעויות.

ואיפה האהבה?

ורומיאו כבר לא ממהר הביתה. ויוליה כבר לא מחכה. והילדים גדלו
ועכשיו הם בבית ספר. והיא נשארה לבד בבית.
ורומיאו כבר לא לבד. וגם גברת ירדני השכנה ממול.
ויוליה הולכת לכנסייה, אולי תוכל לקבל שוב את נעוריה. ואת כול
מה שהיא איבדה. כי האלוהים יכול לשאת אותה לאישה. וישו אוהב את
כולם. וגם אותה.

ורומיאו מתחיל לאבד את צורתו. והוא כבר לא אותו דבר. בשיערו
זרקה שיבה, מצחו נעשה קמטים. הוא כבר לא מתאמץ.

והילדים עזבו את הבית. וגם רומיאו. וגם גברת ירדני השכנה
ממול.

ויוליה? והבקבוק?

הזמן נגמר. ויוליה מתה. והילדים בכו. ורומיאו ספד לה. ביד אחת
החזיק בשבילה ורד כמו פעם. וביד השניה את גברת ירדני השכנה
ממול.

ומלמעלה יוליה צופה. ובוכה.