הן תמיד בוכות אחר כך
אוספות את הבגדים בבושה, בפליאה
מנסות להעלים את עצמן מעצמן
מחזקות חזייה, מטילות בכי שקט
כשהוא אוסף אל תוכן נשיקה אחרונה

לפעמים
שמים כחולים הם דם של בתולות
בוכות על עצמן, על מלך
שנפל, נפטר ונעלם מהעולם
והן שנותרו עכשיו לאור מנורה חיוורת
מתפללות רק בשביל עצמן

והן תמיד בוכות אחר כך
אולי זה בגלל הגשם שמפחיד אותן
רוחות סתיויות שמתנגשות על הדלת
אולי מילים חזקות שלא ישובו
שרידים נושנים שאוחזים באדם שהוא מבוהל

לפעמים
גם האל מסוגל לעצום עיניים
לחרוק את שיניו בבושה של תועה
על איזו ילדה קטנה שדוהה בינתיים
או רגעים תלושים שהם זמן משתהה
ואולי גם על גוף, שעכשיו הוא רק גוף מחולל,
ואולי זה לא משנה לו בכלל

והן תמיד בוכות, הן תמיד בוכות אחר כך
אל תשלה את עצמך
בעיניים גדולות, בדם בוער הן יושבות שם
וחושבות רק על זה, רק עלייך
ואם אי פעם תגיע לשם
שכל גופך דורש פורקן איברים ואדמה שמחכה
דע לך שהן רוצות שגם אתה
          הן רוצות שגם אתה

לפעמים
תבכה בגללן.