אני רואה את עצמי כאדם די רגיל. אפילו שטחי מעט אפשר לאמר. אבל
תמיד ידעתי שאני מוכשר בדבר אחד לפחות. אני יודע לזהות
פרצופים. בדרך כלל אנשים לא כל כך מבינים כשאני מספר להם. אבל
זה בעצם עניין די פשוט. זו התכונה הזו שכשאני רואה פרצוף של
אדם אני מיד יכול לדעת מיהו. אני יודע לזהות פרצוף של בעל עסק.
אני יודע לזהות פרצוף של מי שאשתו תבגוד בו. ככה זיהיתי גם את
הפרצופים של הקונה לדירה שמכרתי פעם וגם של החברה הראשונה שלי.
וגם את הפרצוף של רוני.

אני חושב שאני תמיד אזכור את היום הזה. סתם עוד טיול של אחר
הצהריים עם מאט הכלב שלי בפארק שליד הבית ברחוב הנביאים 23 בתל
אביב. על יד אחד העצים שמאט עצר לרחרח אותם ראיתי אותה. את
רוני. היא פשוט עמדה שם, נשענת על עץ סמוך ומדברת בסלולרי
המיושן שלה. מעל צווארה יכלתי לראות בבירור. היה לה את הפרצוף
של האהבה האמיתית של החיים שלי.

אני לא אשכח את ההתרגשות של אותו הרגע כשהסתכלתי עליה. זו
הבעיה עם אדם שיודע לזהות פרצופים. מישהו אחר היה פשוט מבין
שהיא מוצאת חן בעיניו וניגש בדרך הרגילה שלו לדבר איתה. אבל
כשאתה יודע שזו האהבה האמיתית שלך הכל הופך להרבה יותר רציני.
אתה מבין שאחריות גדולה בהרבה מוטלת עלייך. אסור לך לאכזב את
עצמך. אסור לך לפספס את ההזדמנות. מי יודע מתי תראה אותה שוב.
הרי זו יכולה להיות רק היא. הפרצוף שמיועד לך מונח על הראש
שלה.

חיכיתי שהיא תנתק את הפלאפון ואז החלטתי לעשות את הדבר הכנה
ביותר שיכלתי לעשות. פשוט ניגשתי אליה, חצי משותק וחצי רועד,
וסיפרתי לה את הכל. סיפרתי לה על הכשרון המיוחד שלי ועל איך
שזיהיתי אותה כמה רגעים לפני זה. היא כמובן שלא באמת האמינה
לגילוי המוזר שלי אבל צחקקה ואמרה שאני חמוד. הנחתי שגם זה
בסדר. אם זה אומר שעכשיו תהיה לנו הזדמנות להתאהב וליישם את מה
שצפיתי בשבילנו. אז קבענו פגישה ראשונה ומשם הכל התחיל.

כמו שידעתי מההתחלה שיקרה, תוך שתי פגישות כבר הייתי מאוהב בה
לחלוטין. ברוני. אני חושב שלה לקח אולי מעט יותר זמן לפתח
רגשות אבל בסוף הבנתי שצדקתי. זה היה באמת הדבר הכי טוב שקרה
לי. וכל בוקר כשהתעוררתי לידה בדקתי שוב. הסתכלתי על הפנים
שלה. וככה, גם כשהיא ישנה, ראיתי בבירור שעדיין היה לה את
הפרצוף הזה. הפרצוף של אהבת חיי. אני חושב שזה היה אחרי בערך
שנה וחצי ביחד, שקמתי בבוקר לפניה בשביל לבדוק את הפרצוף שלה,
כמו בכל בוקר. גם אז ראיתי את אותו הפרצוף ואז החלטתי שהחל
ממחר אני אפסיק. זה דבר די טיפשי אחרי הכל, לבדוק אם לאדם יש
את אותו הפרצוף בכל יום. פרצופים הרי לא יכולים סתם ככה
להשתנות.

רוני הייתה יחצנית של איזה איגוד אמנים לא מאד גדול. זו הסיבה
שהיא הייתה מבלה הרבה זמן בשיחות טלפון, שאת רובן הייתה עושה
מהמכשיר הסלולרי שלה. בגלל זה גם קניתי לה פעם מכשיר חדש.
דאגתי לה שלא תחטוף איזו מחלה מהקרינה של המכשיר הישן שלה עם
האנטנה הגדולה. רוני היתה אני חושב היחצנית הכי טובה באיגוד
שעבדה בו. כל יום הייתה מארגנת לפחות 4 אירועים. פעם אחת היא
אפילו ארגנה איזה זמר שיבוא להופיע בערב חגיגת עשור למשרד
שעבדתי בו. נורא התגאיתי בה באותו יום וכולם שיבחו אותי על
האירוע הנהדר שהקימה.

בכל יום היינו הולכים שנינו לטיול של אחר הצהריים בפארק עם
מאט. רוני את מחצית הזמן הייתה מבלה בשיחות טלפון מהעבודה,
ובשאר הזמן היינו מדברים, מחזיקים ידיים ומתמזמזים. איך לא. אף
אחד מאתנו לא היה מאלה שמפריע להם לעשות דברים כאלה בציבור.
ומאט? הוא מצידו המשיך לרחרח עצים וספסלים ולעשות מה שכל כלב
צריך לעשות כמוציאים אותו לפארק. בימי שבת היינו חוזרים לאותו
פארק שלושתינו לפנות צהריים ועורכים פיקניק חגיגי עם
סנדוויצ'ים, צלחת של אוכל לכלבים ובקבוק של מיץ תפוזים טבעי.
היינו נורא מאושרים.

אחרי כמעט שנתיים ביחד הגיע איזה שבוע עמוס נורא בעבודה של
רוני. היו חגיגות עשור של איזה מפעל רציני שרצה לערוך אירוע
גדול עם הרבה פרטי שוליים ומספר אמנים שיופיעו לאורך כל הערב.
היא הייתה חוזרת נורא מאוחר כל לילה במקום לחזור הביתה ולנהל
הכל דרך הטלפון. בסוף אחרי כמה ימים היא חזרה בצהרים ופשוט
סיפרה לי. היא פגשה מישהו עם פרצוף שמתאים לה יותר ממני. ופחות
משעמם. אני חושב שהפרצוף שלו לא היה הדבר היחיד אצלו שהתאים לה
יותר משלי. כי היא לא חסכה בפירוט על אופי הבגידה.

אני פשוט עמדתי שם מולה. שומע מה שהיא אומרת אבל לא באמת
מקשיב. ראיתי שהיא גם בכתה קצת. גם לי ירדו דמעות. אבל אצלה זה
היה שונה. יכולתי לראות את איך הדמעות שלה התחילו לשנות את
תווי הפנים שלה. יכולתי לראות איך האיברים בפרצפוף שלה מתחילים
לזוז ולהשתנות. אחרי שתי דקות זה כבר היה לי ברור לגמרי.
הפרצוף שלה באמת השתנה. היה לה את הפרצוף של זאת שתשבור לי את
הלב.