שירה קנתה היום דג קרב.
סגול ויפה בתוך כוס קטנה עם גרגירים ורודים בקרקעית.
אני מקבל ממנה SMS:
"קניתי דג קרב, אתה חייב לבוא לחדר שלי"
פעלתי לפי ההוראות ובאתי לחדרה הקטן.
בדיוק סיימנו לצבוע את הארון שלה בסימנים צבעוניים של ידיים.
ואת המנורה בחדר צבענו גם כן כדי שתיצור אוירה הזויה על קירות
החדר.
הכוך של שירה קטן עד כדי כך, שכשנכנסים אליו יותר משני אנשים
כבר אי אפשר לנשום בו, אבל הוא יפה מאוד; מקושט בעננים ועלי
שלכת, בתמונות ובציור בודד שציירתי במיוחד בשבילה.
"קניתי דג קרב" אמרה לי בעליזות מוזרה.
"איפה הוא?" שאלתי, לא מצאתי אותו במבט ראשון אך בשני כבר
ראיתי אותו מבעד לדמעות.
"הנה הוא" הצביעה שירה על השידה הקטנה שלה, שעליה הייתה מונחת
הכוס הקטנה עם הדג הגדול היפה כל כך.
התיישבתי על המיטה שלה. התבוננו בדג. זיכרונות מלפני 13 שנה
עלו לי בראש, אני נזכר במסיבת יום הולדת של אחד מחברי הגן בו
גדלתי. בסיום המסיבה כל מוזמן קיבל דג זהב בשקית ניילון קטנה
ושקופה. שמחנו מאוד.
כשחזרנו הביתה שמנו, אני ואימי, את הדג בכלי זכוכית קטן עוד
יותר המיועד לאכסון אוכל. כל היום שיחקנו עם הדג, אני ואחותי
ציירנו לו מגני דוד בצבע כחול כדי שלא ישתעמם, שמנו את הציורים
מתחת לאקווריום המאולתר והמשכנו להסתכל עליו, יפה ואלגנטי, אני
ממש זוכר את המבט שהיה לו על הפנים. כל כך שמחתי שיש לי דג
שאוהב אותי.
"למה הוא בכוס קטנה כול כך?" שאלתי את שירה.
"המוכר אמר שלא צריך יותר גדול, הוא גם אמר שאין צורך להחליף
את המים הרבה, רק פעם בכמה שבועות, ואם כבר אז רק למים
מינרלים."
"אבל הוא נראה כול כך בודד שמה"
"כן," הסבירה, "דגי קרב לא יכולים להיות בחברת דגים אחרים, כי
הם הורגים כל דג שמתקרב אליהם חוץ מנקבת דג קרב, שהיא די
מכוערת אז לא קניתי כזו."
"אבל בכול זאת," המשכתי, "קצת קלסטרופובי שמה, לא?"
"לא, מה פתאום! תראה איזה גרגירים יפים יש לו למטה."
אני מסתכל סביב ולא יכול שלא לעשות את הקשר בין הדג לשירה.
שניהם יפים מאוד וגרים בחדר קטן ויפה מאוד.
"אולי נלך לקנות לו אקווריום גדול יותר?" ניסיתי בכוח, "ונשים
לו כול מיני עצים מפלסטיק כדי שלא יהיה לו משעמם?"
"אין צורך, הוא דג. וחוץ מזה, יש לו אותי."
"אבל לא עצוב לך לראות אותו ככה?"
"עצוב, ברור. הוא כל כך יפה. תראה." המשכנו להתבונן בדג.
עברו כמה ימים ושירה באה ואמרה לי שהדג שלה כמעט מת, ויוני,
חברי לחדר, הציל אותו.
"איך זה קרה? איך יוני הציל אותו?"
"הוא ראה פתאום שהדג צף על המים, אז החלפנו לו מהר מהר מים."
"איזה מזל."
"אני חייבת ללכת לקנות קקטוס" אמרה פתאום. יצאנו למרכז ירושלים
לקנות קקטוסית, קטנה וורודה. כשחזרנו למכינת בית ישראל, מקום
מגורינו, שמנו את הקקטוסית ליד הדג והתיישבנו על המיטה.
"תגידי," אמרתי, "למה לא החלפת למים מינרלים?"
"כי עוד לא קניתי, אני אקנה לו בסופ"ש"
"ואת לא מפחדת שהוא ימות?"
"קקטוסים לא מתים כל כך מהר, הפעם היחידה שמת לי קקטוס
הייתה..."
"אני מדבר על הדג."
"אני לא מפחדת, הוא יסתדר ללא מים מינרלים כמה ימים"
עבר הסוף שבוע ושירה שכחה לקנות מים מינרלים. בינתיים נזכרתי
בהמשך הסיפור: אני ואחותי התעייפנו מלשחק עם דג הזהב החדש שלי
ופרשנו לסלון. כעבור מספר שעות טלוויזיה אחותי צועקת:
"אמיר, בו מהר!"
אני בא מהר ורואה את אימי ואחותי מסביב לאקווריום הריק.
"איפה הדג?" שאלתי. אף אחד לא ענה. לקחו כמה שניות עד שראיתי
אותו שרוע, מת לגמרי ליד האקווריום.
"למה הוא עשה את זה?" שאלתי.
"אולי הוא קפץ לראות את הציורים שלכם יותר מקרוב." אמרה אימי,
אבל בתוכי תמיד ידעתי שהוא פשוט התאבד, ללא אוכל וללא חברה, מי
יכול לחיות ככה?
אף אחד לא התנדב לזרוק את הגופה לשירותים, לכן אני עשיתי את
זה. בליווי אימי, שלא הפסיקה להגיד "איכס" אחרי כל צעד, לקחתי
בחיוך את הדג המת לשירותים והורדתי את המים. לא כאב לי עליו,
באמת. הייתי ילד קטן והוא היה כמו צעצוע בשבילי, צעצוע שנגמרו
לו הבטריות.
הדג של שירה המשיך לחיות. באתי לבקר אותה בכוך הקטן שלה יום
אחד, הסתכלנו על הדג. שאלתי אותה איך יוני ראה שמשהו לא בסדר
עם הדג? ואיך החלפתם לו מים? והיא הסבירה לי.
"את לא חושבת שהמים שלו עכורים קצת?"
"זה בסדר אני אקנה לו מים מינרלים בקרוב. אל תדאג."
הקקטוסית של שירה נראתה יפה כתמיד, כמו פרחים צבעוניים על קבר
טרי. קשה לפגוע בקקטוסים, אבל בדגים הרבה יותר קל, וכעבור מספר
ימים היא מוסרת לי את ההודעה שהדג שלה מת. ניסיתי להגיד לה
שאולי זה בגלל המים אך היא סירבה לקבל את זה. לעולם לא נוכל
לקבל את העובדה שאנו קונים נפשות לשעשוע בלבד. מעולם לא בכיתי
על דג הזהב שלי, אך כבר 13 שנה אני עצוב על חייו המבוזבזים.
אני לא חושב שיש לאף אחד זכות לקנות נפש של חיה כלשהי בלי לקחת
עליה אחריות, אני לא אומר ששירה לא אהבה את הדג שלה, חס
וחלילה, היא טיפלה ואהבה אותו מאוד. פשוט אני לא מצליח להוציא
את דג הזהב שלי מהראש. כל ערב אני מתפלל לנשמתו.