נסיעה ברכבת, בחור נאה יושב מולי, קורא את ההוביט, גרסא
אנגלית. מחוייכת, אני מוציאה אל ליל האוב של אוסטר מהתיק,
מתחילה לקרוא.
תוך 2-3 תחנות התחלנו לדבר. הוא חופשי, שקט, חמוד. אני
מבולבלת. בחורים כאלה תמיד קשה לדעת איך לאכול. למניאקים כבר
התרגלנו, אלו החביבים שעושים חיים קשים.
תחנה לפני אחרונה, אני יורדת מהרכבת. אומרת יפה שלום, מתבאסת
מכך שהוא לא ביקש טלפון, ומתקדמת לכיוון היציאה. כמות גדולה
במיוחד של אנשים מצטופפת ליד הדלת, ואני מעיפה מבט חזרה למקום
שבו ישבנו.

ראש מציץ בין שתי כסאות, רעמת שיער קצת מוכרת מחזיקה ביד את
הסלולרי, ומבט שואל. הנהנתי. שאני אפספס כזה בחור חמוד? הוא
מגיע בריצה ושואל מה המספר. עם חצי רגל בחוץ אני פולטת את
הספרות ויורדת מהרכבת.

יתקשר? לא יתקשר? אמרתי את המספר נכון או שהתבלבלתי?

שעתיים אח"כ, במצודה של אשדוד, תוך כדי טיפוס על שרידי מבצר,
מנגינת נילס הולגרסון מבשרת לי על שיחה נכנסת. זה הוא. מקשקשים
קצת משך חמש דקות, מספרת על התוכניות שלי לסוף השבוע, הוא על
שלו, וקובעים שבשבת בערב נפגש.

היתה שבת נחמדה, באמת. אני לא ממש זוכרת מה עשיתי, אם בכלל,
אבל בחמש וחצי הוא בא לאסוף אותי. יש לנו שלוש אפשרויות, הוא
אמר. לשבת על חוף הים, לשבת באיזה מקום כאן בעיר, או לקפוץ אלי
לחדר בקיבוץ לשתות כוס תה. בחוף קצת קר עכשיו, את העיר הזו אני
לא אוהב, אולי נשב אצלי בקיבוץ?

סבבה.

גם תה שתינו אצלו בחדר, מין הסתם. מין זה לא סתם.