יום הולדתי השמונה-עשר יכול היה להיות יומי האחרון. הכול היה
מוכן ומזומן לביצוע המעשה המכריע. כל הציוד היה, בעצם, להב
שהוצאתי מסכין גילוח ישנה השייכת לאבי. אבי, אמנם, עזב את הבית
לפני שנים, אבל הותיר אחריו כמה חפצים, כולל סכין הגילוח עתיקת
היומין הזאת, עם הלהב הדו-צדדי, ישן לא פחות. בעיקרון השתמשתי
בלהב הזה לחידוד עפרונות. אבל הפעם הוא נועד למטרה אחרת...
   ביום הולדתי השמונה-עשר גזרתי על עצמי דין מוות. אחרי
הטעות הנוראית אשר עשיתי, בהחלט הגיע לי למות. כל-כך שנאתי את
עצמי על טיפשותי ועל העוול שגרמתי. ולהיפטר מהשנאה ולכפר על
מעשיי הייתה דרך אחת, והיא למות. אבל אף שופט לא היה מרשיע
אותי על העבירה שביצעתי. מפני שלמעשה, לא קרה דבר. עלול היה
לקרות ולהסתיים במוות בטוח של קרובי משפחתי ושל אורחי המסיבה
האמורה להתקיים. עלול היה לקרות, אך לא קרה...
   ביום הולדתי השמונה-עשר עשיתי טעות חיי. בסך-הכול היו לי
כוונות טובות.  רציתי רק לעזור לאימא שלי בעבודות הבית. אך
על-פי חוק מרפי הידוע, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
העניין היה כזה. יש לנו צנצנת זכוכית בה אמי נוהגת לאחסן סודה
לשתייה. ראיתי שהסודה עומדת להיגמר והחלטתי למלא את הצנצנת.
חיטטתי בארונות המטבח, עד שמצאתי במדף העליון קופסת מתכת עליה
כתוב "סודה". מילאתי את הצנצנת בנדיבות. שמחתי שעשיתי משהו
מועיל...
   ביום הולדתי השמונה-עשר עברתי השפלה, כמו שמעולם לא
חוויתי. כשאימא ואני הכנו יחד את הארוחה החגיגית למסיבת יום
ההולדת שלי. סיפרתי לה על מילוי הצנצנת בסודה מהמדף העליון.
לפתע אימא החלה לצרוח, לקרוא לי בשמות גנאי ולסטור על פניי
בשתי ידיה. . מכל ההמולה הבנתי את הקו העיקרי: שאין בעולם
כמוני מטומטמת ושהסודה הזאת לא הייתה סודה לשתייה, אלא חומר
ניקוי רעיל שלא מיועד למאכל אדם. ספגתי בענווה את כל מילותיה
של אימא שננעצו בי כקליעי רובה, הלמו בי כפטישים ושכנעו אותי
שאני אכן מפגרת שאין כדוגמתה ואין לאחת כמוני זכות לחיות...
   ביום הולדתי השמונה-עשר הסתגרתי בשירותים והוצאתי את הלהב
המדובר מן המחבוא הסודי. התיישבתי על האסלה, חשפתי את החלק
המחבר בין הזרוע לכף היד, המקום בו הוורידים הכי קרובים לעור,
ממש נראים לעין, והעור עצמו הכי דק שאפשר. נטלתי את הלהב בידי
השמאלית והעברתי קלות על המקום החשוף של יד ימיני. כלום לא
קרה. אפילו לא שריטה. אבל הכאב היה מוחשי ביותר. ניסיתי שוב.
הכאב פילח את גופי. קו אדום חצה לרוחב את הפסים הכחולים - כך
זה נראה. טיפות הדם הזעירות בצבצו מהשריטה. עוד ניסיון. הכאב
הנוראי שיתק אותי. עוד כמה טיפות של דם יצאו החוצה. טבלתי בו
את האצבע ומרחתי על כל היד, כאילו צבעתי משהו. לא יכולתי
להמשיך יותר. נרתעתי מהמראה של הדם. רחצתי מהר את ידיי. שטפתי
גם את הלהב והסתרתי אותו שוב במחבוא הסודי. כיסיתי את הפצע
בשרוול חולצתי ושבתי לחדר. אימא לא חשדה בכלום...
   ביום הולדתי השמונה-עשר הגעתי למסקנה חד-משמעית: אני לא
אתאבד. מותי יהיה טבעי לחלוטין - מזקנה או ממחלה, כשתגיע שעתי
ולא לפני. בוודאי שעוד יהיו מצבים בהם ארגיש רע ולא ארצה
לחיות. אך לעולם לא אפעל יותר בנידון. אני שפויה מדי בשביל זה.
ובן-אדם שפוי אינו מסוגל לשים קץ לחייו במודעות מלאה. ולי, ככל
הנראה, יש את המודעות הזאת בשפע. אולי אפילו בכמות יתרה...