שכבתי והבטתי אל-על, כשמתיקות התפשטה בגופי. חרבות צהובות רקדו
מול פניי, היה זה מגע של קסם. העברתי יד בשיער והנחתי לו לגלוש
על הקרקע. היה לו מגע מחוספס, לא אופייני, ולכן הרמתי מעט את
הראש כדי לאפשר לידי להיחלץ. "גרגירים! מאיפה הם הגיעו?" היו
אלה גרגירים זהובים ולבנים כאלה שהייתי יכול למצוא בחוף ים
מרוחק שם היינו הולכים יחפים... בכל אופן כך תמיד קיוויתי. אם
המציאות היתה שונה, אולי היינו יכולים לצאת יחד ולחקור את
הגבולות הרחוקים של הצחוק.
"אח..." זרם חול נוסף ניתך על ראשי, לא ברור מהיכן. הבטתי לעבר
כפות רגליי ששחו בגרגירים אינסוף. ניערתי את הרגליים והבטתי
בזהובים המקפצים וזרם של חמימות עבר בגופי. אני נהנה כאן
בינתיים, אבל מי יודע כמה זמן נותר לי?
זרם החול הדקיק גרם לי להתפכח. חום השמש נעשה מעט מחניק.
ניסיתי להתעלם מכך שמדובר בעונש והתרכזתי במראות שסבבו אותי.
דמיינתי שמדובר בטיול לאי טרופי מרוחק, אך ככל שעבר הזמן החול
החזיר אותי למציאות שנחתה עליי במפלים זהובים.
הייתי פרוע כולי והזעתי. הגדרה נכונה יותר היא שנהרות זורמים
של אגלי זיעה התנגשו בתלוליות החול שהחלו להיערם סביבי, נלחמים
אחד בשני. לבסוף נותרו רק הריסות של בוץ - הדי המלחמה שהתרחשה,
והדביקות שברה שיאים חדשים. נעמדתי. עכשיו כבר הייתי שקוע עד
לברכיי בחול, שהיה מעט טובעני, אך הצלחתי להתייצב. קרניי השמש
הנשברות בזכוכית ייבשו את הבוץ שנאגר על פניי, ואני צפיתי לעבר
השמש, קפוא במקומי.
עברה שעה או שהיו אלה שעתיים - כרגע הייתי מוכן לקבל כל דקה
שהיו מוכנים להעניק לי בעולם הזה. לו רק הייתה כאן איתי הייתי
יכול לחלוק אתה את המראות הנפלאים הללו... איך הזכוכית מפצלת
את קרני השמש לתוך שובל המכיל את שלל צבעי הקשת אשר משכיחים
ממני את הסוף הקרב ובא. אם היה ניתן, הייתי פורץ את הגבולות
המפרידים בינינו ומתקן את דרכיי. לא היתה לי כוונה לפגוע בה,
ובוודאי שלא בצורה כזאת. פעלתי מתוך קנאה אשר עיוורה את עיניי,
והחרטה שלי לא תתקן את העולם עבורה. אני קיבלתי את גזר דיני,
ובקצב הזה לא יעבור זמן רב עד שגם אני אהיה מוקף בחול, ממש
כמוה.
ההערכה שלי היתה שלא נותר זמן רב, לאחר מכן לא אוכל לחזור.
הסתכלתי למעלה, אל המפל שנדמה היה שהוא מתגבר ככל שעובר הזמן.
בעודי מוציא את הידיים מהחול שעטף אותן העפתי מבט בהשתקפות
פניי בזכוכית שניצבה מולי. בכל כיוון שבו פניתי חיכתה הדמות
שהביטה בי בחזרה. "אילו רק הזמן יעמוד מלכת" אמרתי בקול ובלעתי
עוד מהצהוב הדביק הזה. הגוש נתקע בגרוני, מאיים לחנוק אותי
בטרם עת. "אממפ..." העיסה הדביקה עשתה את דרכה במורד גרוני.
האוויר כבר עמד להיגמר כשניסיתי לשבור את הזכוכית ברגע אחרון
של ייאוש. אבל נותרתי תקוע כאן, מוקף אלפי גרגירים.
בקרוב ייקח אותי החול לצמיתות, אל תוך דיונה אינסופית.
|
