ישבתי בתוך ה-"פיאט" הקטנה שלי כבר המון זמן ולא הצלחתי
להתניע. ידיי רעדו נורא ומנעו ממני להכניס את המפתח למקום
המיועד לו בתוך ההגה. פניי נרטבו כליל מרוב דמעות. אבל זה לא
היה בכי תמרורים, אלא תוצאה מהצחוק השיכור שהרעיד את גופי וחנק
את גרוני. הבטתי רגע סביבי. הכול היה במקום. התיק עם כל החפצים
נמצא בתא המטען. הכלוב עם החתולה במושב האחורי, אפילו חגרתי
אותו ליתר בטחון, שחס וחלילה, מיצי'לה לא תספוג איזו טלטלה בעת
הנסיעה... "טלטלה"! המילה הזאת גרמה להתפרצות הצחוק הנוספת.


כבר שעתיים חלפו מהרגע בו אמיר זרק אותי מהבית. ואני מרוב
הצחוק והשיכרון עדיין אינני מסוגלת לנהוג. אתקשר, ככל הנראה,
לארנסטו. הוא בטח לא הספיק עוד להתרחק הרבה. שיבוא לעזור לי,
ינהג על לביתה של מיקי, חברתי לעבודה. אופס! גם אליה צריך
להתקשר להודיע שאני באה. לא היה בי כעס על אמיר על זה שסילק
אותי מדירתו באמצע הלילה. אני מבינה אותו אפילו. לבוא הביתה
ולתפוס את חברתך עם המתמחה שלך במיטה? מי לא יתעצבן מזה? רק
מלאך. ואמירי, עם כל הכבוד, הוא רק בן-אדם.


היו לנו חיים נפלאים ביחד. דירה מקסימה ששכרנו בדיזנגוף, ליד
הקניון. עבודה מסודרת לכל אחד מאיתנו. אני כתבת במדור התרבות
והבידור בעיתון המקומי. אהובי, אמיר זליקובסקי - עורך דין
המתמחה בעסקי נדל"ן. היו לנו שעות גמישות בעבודה ואפשרות לבלות
מתי שבא לנו. היו המון נושאים לשיחה וסיבות לצחוק. הייתה משיכה
אדירה זו לזה. הייתה אהבה, עמוקה ואינסופית. ארבע שנים ביחד,
זוג מאושר למופת, סיבה לקנאתם של כל החבר'ה שנפגשו ונפרדו,
התחתנו והתגרשו. ורק אנחנו, כאי ירוק בים הסוער של בלגנים
אנושיים, הלכנו ופרחנו מיום ליום!


המון פעמים ביקרתי אצלו במשרד. הכרתי את כל עורכי הדין האחרים
שעבדו שם. עם כולם "שלום- שלום" וחיוכים. הכרתי שם גם את
ארנסטו ברנשטיין הארגנטינאי, המתמחה של אמיר, בן עשרים וחמש
וחצי - בגילי. בחור מיוחד במינו מכל הבחינות! בגיל שמונה-עשרה
עלה ארצה, שירת ב"גבעתי". למד משפטים עם ציונים גבוהים. ובסוף
הגיע למשרדו של אמיר. בחור מאד חמוד, וגם חתיך עולמי. יכול
חופשי להיות דוגמן במקום עורך-דין. בגובה של אמיר בערך, כמטר
שמונים, עורו שחום, גופו שרירי, שיערו שחור חלק. פשוט מדהים,
תענוג להסתכל עליו, על היפיוף הזה! כל פעם שבאתי לביקור במשרד
ואמירי היה עסוק, הוטלה על ארנסטו משימה קבועה לבדר אותי,
להכין לי קפה וכדומה. ראיתי בו מין ילד טוב, נער יפה שנעים
לדבר, לצחוק איתו ולהביט עליו כמובן. ארנסטו, מצידו, נדלק עליי
- פחד! הדבר היחידי שמנע בעדו לחזר אחרי ברצינות, הייתה עובדה
שאני בכל זאת החברה של הבוס. הוא לא היה טיפש, וראה, כמובן, עד
כמה אני אוהבת את אמיר.


אבל יום אחד הכול התהפך. אמיר נסע לטבריה לאיזה לקוח חשוב,
לעבוד עימו על חוזה בעניין עסקת נדל"ן מאד גדולה. היה מדובר שם
בסכום נאה מאד, לכן אמיר לא רצה להפסיד את ההזדמנות. אמר
שייעדר יומיים. נפרדתי ממנו בחיבוק ובנשיקה לוהטת במשרד, משם
הוא נסע. ארנסטו עוד נשאר לעבוד על כמה ניירות. אמרתי לו "ביי"
ופניתי ללכת. ופתאום ארנסטו קרא לי במבטא הדרום-אמריקאי החמוד
שלו:

-איילת! נשאר לי פה רק כמה דקות לעבוד. אולי תרצי לחכות לי ואז
נלך לשתות משהו בעיר?

הסכמתי מיד. אחרי הכול, היה לי זמן פנוי, גם לא ממש רציתי
להישאר לבד בערב הזה ללא אמיר. וארנסטו בהחלט היה נחמד אליי
תמיד. בנוסף, להופיע עם חתיך כזה בפומבי - רעיון לא רע בכלל!


הלכנו לפאב אפל ורומנטי באבן-גבירול. הבילוי עם ארנסטו היה
באמת, אבל באמת נחמד. דיברנו המון. ארנסטו סיפר על עצמו והאזין
בקשב רב לסיפוריי שלי. דיברתי המון על אמירי ועליי, על אהבתנו
העזה, על השנים היפות שאנו עוברים ביחד, על כמה שאני מאושרת...
תוך כדי כך שתיתי לא מעט. ואם לקחת בחשבון שאין אני רגילה
לשתות, השתכרתי מהר למדי והתחלתי לאבד את הראש. ארנסטו הבחין
בכך והתנדב ללוות אותי הביתה. הוא נהג באוטו שלי במיומנות.
טוב, הוא גם היה הרבה פחות שתוי ממני. על הידיים לקח אותי
לדירה והניח בעדינות על המיטה שבחדרי.


ואז ארעה לי התקלה ב"הארד-דיסק". כל החשק הנסתר שהיה לי כלפי
ארנסטו פרץ מתוכי כמו לבה חמה ולוהטת. האלכוהול שיחרר אותו
החוצה כמו שד מתוך בקבוק מסיפורי "אלף לילה ולילה". כרכתי את
זרועותיי סביב גופו ולא רציתי לשחררו בשום פנים ואופן! אותו
הדבר קרה גם לארנסטו. רק בהתחלה הוא ניסה להתנגד, מלמל משהו
לגבי אמיר, אבל קטעתי אותו מיד.

-חדל! - פקדתי עליו וסתמתי את פיו בנשיקה. - אני לא נשואה
לאמיר או משהו כזה. אני אדם חופשי ורשאית לעשות כל מה שבא לי!



ולאחר מכן כבר לא אמרנו דבר. רק נקשרנו בסבך אוהבים, התפתלנו
והתהפכנו על מיטתי המרווחת, לא מסוגלים להתנתק אחד מהשנייה.
אין אני יודעת כמה זמן חלף. איבדתי יכולת התמצאות בזמן, שכחתי
לגמרי מי ומה אני. נותרנו רק שלושתנו: אני, ארנסטו והחשק העז
להמשיך במעשינו. הייתה זו הנאה שאין כדוגמתה! ואז בחדר נדלק
אור.


אמיר היה בדרכו לטבריה, מאד קרוב ליעדו, כאשר קיבל טלפון
מרעייתו הבוכייה של לקוחו. בקול שבור אמרה שנורא מתנצלת לפני
עורך הדין זליקובסקי, אבל בעלה זה עתה קיבל התקף לב, הוא
מאושפז במצב קשה וכמובן שכל ענייני העבודה נדחים לתקופה
לא-מוגדרת. אמיר המאוכזב החליט לשוב מיד הביתה, אליי. הוא מילא
דלק בתחנה, אכל ארוחה קלה ונסע בדרך חזרה. שמח ונרגש, נכנס אל
דירתנו וגילה לתדהמתו אותי ואת ארנסטו בתחפושת אדם וחווה,
מקיימים בלהט את המצווה "פרו ורבו" ומתעלמים לחלוטין מ"לא
תנאף"!


הוא לא צרח ולא השתולל, ניסה בכל כוחו לשמור על קור רוח. ורק
לפי הבעת פניו הזועמת וצבע אדום עמוק בלחייו ניתן היה לראות
שאמיר ממש רותח.

-אתה! - הפנה את אצבעו המאשימה כלפי ארנסטו. - התלבש וצא מכאן
מיד! אתה יכול מבחינתי לחפש משרד אחר להתמחות בו! ואל תקווה
שתקבל ממני המלצה! איתך, - הצביע עליי, - תהיה לי שיחה נפרדת
בארבע העיניים.


ארנסטו המתוק התלבש בזריזות, אך לא מיהר להסתלק. הוא ניסה אף
לגונן עליי ולקחת את כל האשמה על עצמו. אמיר לא רצה לשמוע
כלום, רק הביט בזעם נוראי. ואז גם אני אמרתי:

-זה בסדר, ארנסטו, לך. אני אסתדר פה.

-בטוח? - תקע בי מבט מהסס, שמא חשד מהתנהגותו העתידית של אמיר
כלפיי.

-בטוח, בטוח. - השבתי לו. - לך!

והוא הלך.

-עכשיו, - הכריז אמיר ופניו חמורי-סבר - אני יוצא לסלון ומצפה
ממך שתאספי את כל המיטלטלין שלך בהקדם האפשרי ותסתלקי לי
מהבית!


וכאן קיבלתי את התקף הצחוק המטורף שממנו התחלתי את הסיפור.
צחקתי במשך כל הזמן שהתארגנתי לקראת עזיבתי הפתאומית. מזל שאין
לי הרבה דברים. אינני טיפוס שאוגר חפצים בארון. אם אינני לובשת
בגדים מסוימים חודשיים-שלושה, אני תורמת אותם לארגון נעמ"ת
עבור הנזקקות. כך שלקח לי מעט מאד זמן לזרוק את כל בגדיי,
המחשב הנייד, הספרים והדיסקים לתיק נסיעה גדול, להושיב את
החתולה בכלוב ולצאת מהדירה בלי לומר מילה לאמיר. בחוץ הכנסתי
את התיק לתא המטען ואת מיצי למושב האחורי של ה-"פיאט"
והתיישבתי ליד ההגה, עדיין אחוזה בצחוק הבלתי פוסק.


וכאן מתבקשת השאלה: מי ומה גרם לכל הצחוק הזה בעצם? כעת הגיע
הזמן לגלות את זה, לא? ובכן, היה זה אמיר בכבודו ובעצמו, כאשר
קרא לחפציי "מיטלטלין". לא "דברים", לא "חפצים", לא "שמאטעס",
לא "פקלאות", אלא "מיטלטלין"! זה מה שהרג אותי פשוט! הבן-אדם
אפילו ברגעי כעס שכאלה נשאר בראש ובראשונה עורך דין! והפרדוקס
הזה הצחיק אותי עד טירוף! שלא לדבר על כמות המשקאות החריפים
אשר בלעתי הערב...


מותשת מכל הבלגן, ישבתי במכונית וניסיתי לחשוב על עתידי. ברור
שלאחר שאדי האלכוהול יתנדפו מפני, יהיה לי קשה, מה-זה קשה!!!
לחיות בלי אמיר אחרי שנים של אהבה! הוא לא אחד שסולח על בגידה,
אפילו אם מדובר בסטוצון חד-פעמי. ארנסטו בוודאי ייעלם מהשטח,
ואם לא - אני אעלים אותו בעצמי - אבקש לא ליצור עמי קשר לעולם.
כי לא אוכל לסבול לצדי מזכרת חיה על פירוק יחסי אהבה ועל
טיפשותי האינסופית. הלא אמיר כבר אבוד עבורי.


או שמא בכל זאת לא? אולי עם הזמן יירגע ויבין שהייתי שיכורה
כמו לוט ולא הייתי מודעת למה שעשעתי? ויקבל אותי בחזרה עם כל
המיטלטלין? ושוב המילה הזאת הפילה אותי מצחוק...

27.01.2006