אני כמו ספר נעול, משתוקקת לגלות את המילים הכתובות, אך לאיש
אין מפתח. אף אחד לא יכול לדפדף בי, לקרוא את הרגשות, את
המחשבות הכתובות. אף אחד לא יכול לגלות את הסודות.
בין מליוני ספרים, אני ספר יחיד - אך לא מיוחד. ספר פשוט אני,
וכריכתי חלקה ועמומה, לא מושכת את העין. אני ספר שלא ניתן
להגדירו, לא ניתן לסווג אותי ברשימת הספרים, לכן, אולי, איש לא
מכיר בי.
פעמים ניסיתי לגלוש לתוך קופסה של צבע זוהר, אך לשווא. נותרתי
כפי שאני, ספר פשוט.
כל פעם שאדם נכנס לסיפריה, אני מנסה לקרוא לו, לפתות אותו,
שימצא את המפתח הנשגב. מעולם לא הצלחתי לקרב אדם, תמיד נמשכים
הם לספרים הזוהרים, שכריכתם מצויירת ומעבירה תחושות של הרפתקאה
ורגש.
האם גם המילים שבתוכם מעבירות את התחושות האלו? איני יכולה
לענות.
לעיתים נדמה לי שלנצח אשאר ספר סגור ונעול, ואיש לא ימצא את
מפתחי ויגאל אותי מעולמי. לעיתים נדמה לי שהכל חלום, ואני בעצם
הספר הכי עליון - אך אני לא מתעוררת.
אין מוצא - לנצח אשאר כפי שאני, וסודותיי יתגלו רק בסוף חיי,
כשדפיי יצהיבו וכריכתי תרקב ותתפורר.
אז יגידו כל באי הסיפריה - זה הספר שחיפשנו, ועכשיו הוא נגמר.