"אל מלא רחמים,שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה..."
קינתו של הרב הדהדה ברחבת הקבר המבודדת, בקצה הרחוק של בית
הקברות.
עננים שחורים כיסו את השמיים וגשם דק התחיל לרדת.
סיוון עמדה בצד, גבוהה וחטובה, עיניה נפוחות מבכי, לא מעזה
להתקרב.
היא עדיין לא קלטה את העובדה שאור איננה, שלחה יד בנפשה כדי
לברוח, והיא, רק היא, ידעה למה.
דמויות חסרות פנים חלפו על פניה, ורק היא עמדה נטועה במקומה,
לא מסוגלת לזוז.

בכל פעם שסיוון עצמה את עיניה, היא נזכרה בשיחה האחרונה שלה עם
אור, ערב לפני החתונה שלה.
הערב הזה היה אמור להיות השמח ביותר בחייה, וכל מה שהיא הרגישה
היה מועקה, גדולה ושחורה שמילאה אותה ואיימה להטביע אותה, אבל
היא הייתה חייבת לעשות את הצעד, לא רק בשבילה, גם בשביל אור,
הן היו חייבות להשתחרר, לצעוד כל אחת בדרכה, לבד, אחרת היה
מתרחש אסון.
הגורל צחק עליה ודווקא מה שהיא עשתה כדי למנוע מהן מליפול,
הוא שגרם לקטסטרופה שמתרחשת עכשיו מול העיניים שלה.

"את לא יכולה להתחתן איתו, את לא מבינה? את לא אוהבת אותו, הוא
לא מכיר אותך, לא כמוני, הוא בחיים לא יוכל לטפל בך כמו שצריך,
לא מגיע לו אחת כמוך", "אור, נשמתי, הוא אוהב אותי מאוד, ויהיה
בסדר את תראי, אני מבטיחה לך", "איך יהיה בסדר? את הולכת ממני
ושום דבר לא יהיה יותר בסדר אף פעם" סיוון ניגשה אליה וחיבקה
אותה "שום דבר בעולם הזה לא יוכל להפריד בינינו, אנחנו קשורות
לנצח את ואני וזה לא משנה איפה נהיה או עם מי, את מבינה? אור,
תסתכלי עלי, תסתכלי עלי" היא לקחה את פניה בשתי ידיים "אני
אוהבת אותך, את מבינה? אוהבת אותך כל כך שזה כואב, ובגלל זה,
דווקא בגלל זה, אני חייבת לעשות את זה, אין לנו עתיד, זה יגמור
את ההורים שלך ואני לא רוצה לחשוב מה זה יעשה להורים שלי, הלב
שלי תמיד איתך אהובה, אבל אני חייבת ללכת".
כולם מסביב הסתכלו עליהן בעין עקומה כל הזמן, אמרו שהן מגזימות
עם הקשר הזה, אמרו שהאהבה הזו הלכה רחוק מדי, שהיא טמאה,
מלוכלכת.
אף אחד לא הבין, איזה אידיוטים, הם לא ראו עד כמה טהורה הייתה
החברות שלהן, הן חלקו הכל ביניהן, גוף ונפש, שלושה חודשים.
התקופה הכי יפה בחיים שלהן.

"אני אתאבד אם את ממשיכה עם זה, את שומעת?", "אור תירגעי, את
מפחידה אותי, אני צריכה שתהיי איתי מחר, על מי אני אסמוך אם לא
עלייך, אני צריכה אותך, תגידי לי שתהיי שם בשבילי, תגידי לי",
אור הרימה את עיניה, נפוחות מדמעות "את יודעת שאני אהיה שם,
אני לא יכולה לסרב לך, אבל זה לא אומר שאני אוהב את זה".

היא קרבה את שפתיה לשל סיוון והניחה אותן ברכות, טועמת אותה.
סיוון עצמה את עיניה, צוללת אל תוך העונג שבנשיקה.
היא פישקה את שפתיה, מפנה את הדרך ללשון של אור שעשתה את דרכה
אליה, היא שלחה את ידיה לאור, פותחת לה את החולצה וחושפת את
שדיה המלאים, הכל כך מוכרים לה.
היא ליטפה אותה בעדינות אין קץ והרגישה איך הפטמות של אור
מתקשות בתגובה.
הן עמדו כך, אחת מול השנייה, חשופות לגמרי, אחת רואה לתוך נשמת
השנייה, והן ידעו שזו הפעם האחרונה.
סיוון נשכבה על גבה, שיערה השחור פרוס מסביבה כמו כתר, ואור
הייתה לידה, מלטפת אותה, היא הורידה את פיה לצווארה של סיוון,
משאירה שובל בוער של נשיקות, על הפנים, העיניים, השפתיים, היא
עברה דרך הצוואר אל החזה, תפסה פטמה כהה בפיה והחלה לינוק,
מטריפה ומגרה, סיוון נאנחה בתגובה.
אור המשיכה במסע התענוגות שלה, היא ירדה אל הבטן השטוחה שהיא
כל כך העריצה וכשהיא ממקמת את עצמה בין הרגליים של סיוון היא
הגיעה אל משולש הקסם של חברתה, היא שאפה לקרבה את ריח התשוקה
שנדף ממנה, לא מורידה את העיניים שלה מסיוון. היא הייתה מוקסמת
ממנה.
סיוון שכבה בעיניים עצומות, מתמסרת כל כולה, ראשה מוטל לאחור
באקסטאזה, היא הובילה את היד של אור אל בין הרגליים שלה, פותחת
את עצמה בפניה.
אור לא הייתה צריכה הזמנה נוספת, היא הורידה את ראשה ובקצה
לשונה ליקקה את גבעת העונג שהייתה מולה, בתנועות מעגליות היא
ליקקה ומצצה, מוציאה את שתיהן מהדעת, היא דחפה שתי אצבעות עמוק
אל תוך הנרתיק שלה, חופרת עמוק בתוכה והיא ידעה שסיוון עוד רגע
מתפוצצת.
היא הגבירה את הקצב, שומעת את האנחות שלה ושל סיוון, היא הייתה
על סף איבוד שליטה בעצמה, היא שלחה את היד השנייה, אל בין
הרגליים שלה וליטפה את עצמה באותו הקצב שהתגבר והתגבר עד
ששתיהן צללו אל תוך ים של כוכבים שהתנפצו בהן, והן נסחפו איתם
רחוק רחוק צועקות מרוב עונג.
אחר כך בא השקט, רק הלמות ליבן מודיעה שהן עדיין כאן, מלאות
ומסופקות.
אור הרימה את ראשה לעבר חברתה וראתה שהיא בוכה. "מה קרה אהובה,
הכאבתי לך?" היא משכה אותה אליה, מנשקת אותה, עם כל הטעמים
והריחות שלה עצמה, "אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לחשוב
שככה נגמר לנו, מה פשענו, אנחנו לא פוגעות באף אחד, אפשר לחשוב
שאנחנו במאה ה 19","את יודעת שזה לא כזה פשוט, נכון? הלוואי
וזה היה, אבל את צודקת, אין לנו עתיד, ולא משנה כמה ננסה
להתעלם מזה, זה הדבר הנכון לעשות, ויש לך חתונה מחר, אז תלבשי
את הפרצוף השמח שלך ונראה להם, לכולם".

הן שכבו לפותות אחת בתוך השנייה, ממאנות להיפרד, נאחזות זו בזו
כאילו היו על ספינה שעומדת לטבוע.
לא הייתה להן נחמה, הכל עמד להשתנות ולא היה דבר שניתן לעשות.
"את זוכרת את היום שנפגשנו?" אור שאלה "מהרגע הראשון ידעתי
שנהיה חברות", "בולשיט, את בחיים לא היית מסתכלת לכיוון שלי,
היית צריכה מקום לישון וידעת שאין לי עדיין שותפה לחדר, זו
הסיבה היחידה שהתחלת לדבר איתי" אור חייכה אליה "הייתי בשוק
מזה שניגשת אלי בכלל, לא האמנתי שתבחרי דווקא בי", סיוון הייתה
מהורהרת "מעניין, אני דווקא זוכרת קצת אחרת את הדברים".

נכנסתי לחדר, אנשים היו פזורים מסביב כמו נמלים, היה רעש וריח
חזק של סיגריות מעורב בזיעה חריפה. כולם התאמנו, או בחנו מסביב
את המתחרים. הייתי מאוד עצבנית. לא בגלל הבחינה, ממש לא, היה
לי ברור שאני עוברת. המראה שלי, יותר מהכל, היה בדיוק מה שרצה
מנהל צוות הבידור במלון החלומות באילת. היה לי מראה חתיכי
ואקזוטי, וידעתי, שהוא ייקח אותי עוד לפני שאני אתחיל לשיר,
וידעתי לשיר.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני על הבמות.
כל הטקסים בבית ספר, ואחר כך בלהקה הצבאית, וגם אחר כך, במושב.
שרתי בכל מקום ובכל הזדמנות ועכשיו רציתי להתחיל את המסלול
למעלה.
ידוע שכל זמר טוב, התחיל מצוות בידור, לא חסרות דוגמאות, אז
באתי לאילת, לבד, רחוק מהבית, מהסביבה המוכרת ורציתי להתחיל
מחדש.
הכנתי שני שירים לקראת הבחינה ולא הייתי מתוחה בגלל זה,
אודישנים לא עשו לי את זה, אבל הפעם הגעתי עצבנית בטירוף, כי
עוד לא היה לי מקום לישון, עד שלא ידעו מי מתקבל ומי לא, הם לא
היו מוכנים לתת לנו לישון במלון.
לא ידעתי מה לעשות, היה לי מעט מאוד כסף מזומן איתי, ועל
הכרטיס אשראי לא היה מה לדבר בכלל, המצב היה מחורבן גם ככה,
ועד שלא תהיה לי עבודה, לא התכוונתי להשתמש בו.
התיישבתי בפינה והסתכלתי מסביב, שקועה עמוק בתוך הבעיה שלי,
השעה הייתה כבר מאוחרת והייתי רעבה ועייפה.
בפינה השנייה של החדר ישבו החבר'ה שעברו כבר, שלוש בחורות
ושלושה בחורים, שהתמזל מזלם וקיבלו אותם, היו חסרים להרכב עוד
בחור ובחורה. טוב, אולי רק בחור, כי היה לי ברור שהבחורה זאת
אני.
הסתכלתי עליהם, הם ישבו שם רגועים,כבר אחרי הכל, ואז ראיתי
אותך.
היית כל כך מקסימה, לבשת ג'ינס צמוד, וחולצת בטן ירוקה, חושפת
כרס קטנטנה וחמודה, השיזוף שלך הבליט את שיערך הבהיר, אבל מה
שריתק אותי היה, שהיית כל כך נינוחה, לא מחוברת לכל הבלגן שהיה
שם, כאילו בעולם משלך.
הראש שלך היה שעון לאחור על הכיסא, ישבת מרוחה לגמרי, רגליים
פשוטות לפנים, ואני ידעתי באותו רגע, פשוט ידעתי, לא יודעת
איך, ידעתי שתיקחי אותי ותכניסי אותי לתוך השלווה הזו שלך.
בלי לחשוב פעמיים, קמתי והתקדמתי לעברך. ראיתי שהסתכלת עלי,
ועם כל צעד שעשיתי, התחזק לי הביטחון, ידעתי שזה זה, שאני
צודקת "היי, בשעה טובה, איזה כיף לך שאת כבר אחרי הכל, אני לא
יכולה כבר עם ההמתנה הזו" התיישבתי לידך "אני סיוון נעים
מאוד".
"כן, זה...די מתיש, אבל שמעתי אותך קודם במיונים, אין לי ספק
שתתקבלי, את יותר טובה מכולם פה", "תודה, לא ידעתי שיש לי קהל"
את הסמקת כולך "אהה.. לא התכוונתי להציץ, פשוט עברתי שם
במקרה", "זה בסדר, אני אוהבת שמקשיבים לי ותודה על המחמאות,
אני מקווה שהם יחשבו כמוך... תגידי, יש לך כבר בת זוג?",
"סליחה?", "לחדר, יש לך כבר שותפה, פשוט אם אני עוברת, אני
חושבת שיכול להיות מגניב אם נהיה ביחד, לא?", "אה, זה... לא
אני עדיין לבד, השתיים האחרות התחברו וזה משאיר אותי פחות או
יותר... לבד, אבל את בטוחה שאת רוצה להיות איתי, את בטוחה?",
"בטח, מה זאת אומרת, נראה לי שאנחנו מתאימות פיקס אחת לשנייה,
לא?" ואז חייכת אלי חיוך קטן שהיו בו הכרת תודה, השתאות והערצה
אילמת "אם את אומרת, מי אני שאתווכח, אין בעיה. נראה לי
שקוראים לך, בהצלחה".
נשמתי עמוק, ועליתי לבמה, כשאני אפופה בתחושה של שלווה ורוגע
ויכולתי להרגיש את העיניים שלך עלי במהלך כל הבחינה.
בחרתי לשיר את "שיר הפריחה" של עופרה חזה, היה בו הכל, קצב,
שובבות, עוצמה, בשנייה שהתחלתי לשיר, שכחתי מהכל ומכולם.
הנוכחים באולם השתתקו באחת ונשאו את עיניהם אלי, נהניתי מכל
שניה. היה לי ברור שהתפקיד שלי, לא היה לי ספק בכלל.
כשסיימתי לשיר והתכוונתי לרדת מהבמה, הבוחן פנה אלי "סיוון,
נכון?, סיוון, הייתי רוצה לשמוע אותך בעוד שיר, אבל קצת שונה
ממה ששרת עכשיו, בסדר?"
"למה, משהו לא היה בסדר?" לרגע התערער לי הביטחון "לא, לא, הכל
היה מעולה ואת שרה מצוין, אני פשוט רוצה לבדוק אותך בסגנון קצת
אחר, טוב? מה דעתך על 'לכל אחד יש', של שלומי שבת, מכירה?",
זזתי בחוסר נוחות, משתדלת לא לתת לזה להשפיע עלי "כן, בטח,
להתחיל מהבית או מהפזמון?", "מהפזמון, ובאמת שהיית בסדר, אל
תדאגי".
הסתכלתי אלייך, מקווה שתצליחי להרגיע אותי קצת, לא יודעת למה,
אבל כבר מהרגע הראשון, נתת לי כוח, למרות שהכרנו כמה שעות
בלבד.
חייכת אלי ואני התחלתי לשיר, לא מורידה ממך את העיניים "ואת,
הנשמה המתוקה שלי, היחידה ש...", הרבה פעמים אחר כך, כששמענו
את השיר, זה החזיר אותנו לנקודה ההיא, שבה הבנו, שאנחנו נשמה
אחת, מחוברות לנצח.

את הבחינה כמובן שעברתי, בקלות, וכשהכל נגמר, עלינו יחד לחדר
שלנו.

זה היה חדר רגיל לחלוטין, שתי מיטות, אמבטיה, מרפסת קטנה, ובכל
זאת, התעוררה בי התרגשות קלה.
אני יוצאת לחיים חדשים, ופה אני עומדת לבלות את התקופה
הקרובה.

הזמן עבר, היינו עסוקות מאוד והעבודה תבעה את רוב זמננו.
הקשר בינינו הלך והתחזק.
היינו כל כך שונות אחת מהשנייה, אני עם כל הרעש והבלגן, ואת עם
השקט, אני מלאה בביטחון עצמי ואת עם ביטחון בגובה דשא. מוזר,
המקום היחידי שבו נתת לעצמך להשתחרר היה על הבמה, שם היית אחרת
לגמרי, ממציאה את עצמך כל ערב מחדש.
אני חושבת שדווקא השוני הזה חיבר בינינו יותר, השלמנו אחת את
השנייה בצורה מוחלטת.
כולם מסביבנו ידעו שאי אפשר להפריד בינינו, למרות שניסו, אבל
אף אחד לא הצליח.

"כן, רק רמי" אור העירה אותי מהמחשבות שלי.
השעה הייתה מאוחרת ומחר חיכה לי יום קשה, אבל לא הייתי מסוגלת
לעזוב, היינו חבוקות בתוך המיטה בתוך ענן של נוסטלגיה, הידיים
של אור מטיילות לי על הגוף ופתאום זה החזיר אותי לפעם הראשונה
שנגענו "את זוכרת את הערב ההוא שנפרדתי מתומר?" שאלתי "זוכרת
מה קרה אחר כך?" היא רק חייכה ולא אמרה כלום.

היה לילה. אני זוכרת שחזרתי לחדר, שיכורה, כל האיפור מרוח לי
על הפנים, את היית במיטה, ישנה כמו מלאך, על פנייך חצי חיוך,
הסתכלתי עלייך ובכיתי.
איך אני תמיד מצליחה להסתבך, למה כולם עוזבים אותי כל הזמן, רק
את לא, את תמיד כאן בשבילי, דואגת, מפנקת, מה עשיתי שזכיתי
בחברה כמוך?! עמדתי שם, באמצע החדר, ופתאום הבנתי.
הבנתי שאני אוהבת אותך, ממש אוהבת.
רציתי לגעת בך, רציתי שתאהבי אותי, שתשמרי עלי.
ידעתי שאת מתוך האהבה שלך אלי, לא תסרבי לי, ראיתי אותך הרבה
פעמים מסתכלת עלי כשאת חושבת שאני לא רואה, במקלחת, בבריכה,
ובכל זאת פחדתי להתקרב, לא יכולתי לסבול את המחשבה שתדחי
אותי.

זה לא שאהבתי נשים. ממש לא, אהבתי גברים, והיו לי המון כאלו
מסביבי, ובחיים לא הייתי עם אישה, זו היית את שהערת בי את כל
התחושות האלו שמילאו אותי עכשיו.

התפשטתי בחושך, נותנת לרוח המדברית לעטוף לי את הגוף, וככה
עמדתי מול החלון הגדול ומולך, וליטפתי את עצמי, מתמסרת לתחושה,
עצמתי עיניים ודמיינתי שאת נוגעת בי, הכנסתי את היד עמוק
לתוכי, הייתי רטובה ורציתי אותך כל כך.
החלטתי שאני חייבת לעשות משהו ועכשיו, לפני שאני משתגעת.
בשני צעדים חציתי את החדר, הרמתי את השמיכה ונכנסתי למיטה,
לידך.
היית כל כך חמימה ונעימה, ישנת כמו תינוק ואני שלחתי אלייך יד
מאחור וחיבקתי אותך.
"סיוון, מה, מה קורה?" שאלת, אפופה משינה "אני צריכה אותך"
לחשתי לך "כל כך צריכה אותך" באותו הרגע הסתובבת אלי והסתכלת
לי בתוך העיניים, לא מבינה "יש לך אותי, את יודעת את זה, אני
כאן בשבילך", "לא, את לא מבינה, אני רוצה אותך, אני רוצה לגעת
בך, לאהוב אותך", "מה, סיוון, מה יש לך, את שיכורה?", היית
מבולבלת כל כך "אני רוצה... אני אוהבת אותך כל כך" הורדתי ממך
את השמיכה, שמחה לגלות שאת ערומה מתחתיה, הושטתי יד אליך,
ונגעתי בך, השדיים שלך היו כל כך עגולים ומלאים, שומעת אותך
עוצרת את נשימתך, והעור שלך הצטמרר.
המגע היה מוזר, אבל מסקרן ומגרה, שכבת בעיניים פתוחות, מסתכלת
עלי, "אני יכולה גם?" שאלת אותי בחשש "אני יכולה לגעת בך?"
לקחתי את היד שלך והנחתי אותה על החזה שלי, היד שלך הייתה
מהססת, ואני כל כך רציתי שתגעי בי, היד שלך ליטפה אותי כמו
שמלטפים בובת חרסינה עדינה, והמבט שלך צרב אותי.
כשהסתכלתי עלייך הרגשתי כל כך יפה, כל כך מושכת ואהובה, ראיתי
אותי בעיניים שלך והתמלאתי אהבה אל עצמי ואלייך "את כל כך יפה"
אמרת לי "כמו אלילה".
קרבתי אותך אלי והנחתי את השפתיים שלי על שלך.
שום דבר בחיים לא הכין אותי למה שהרגשתי באותו רגע שהתנשקנו
בפעם הראשונה, הלב שלי איים לפרוץ החוצה מהחזה, ריחפתי מעל
האדמה, נושקתי בידי מלאך, שום גבר בחיים לא הצליח ולא יצליח
לגרום לי להרגיש ככה.
את פתחת את הפה לקראתי, מגרשת את הספקות שעוד היו בי, ואני
צללתי פנימה, נותנת ללשונות שלנו להיפגש, הגוף שלי בער
מציפייה.
שכבנו על המיטה הקטנה בחדר שלנו, לומדות אחת את השניה, עם
הידיים, הלשון, זאת הייתה חוויה מדהימה.
רציתי להרגיש אותך לגמרי, הורדתי לך את התחתונים, משאירה אותך
חשופה לגמרי בפני, ונשכבתי לך בין הרגליים, יכולתי להריח את
התשוקה שלך אלי, היה לה ריח סמיך ומתוק, רציתי לנשק אותך בדיוק
שם.
הסתכלתי עלייך, הנשימות שלך שטוחות ומהירות,ידעתי שאת רוצה
אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותך.
פתחתי בפני את גן העדן הסודי שלך, וגם שם היית יפה כל כך,
ורודה וחלקה, כמו גן של שושנים כשבמרכזו עמד פרח האהבה שלך, לח
ורוטט מציפייה.
הורדתי את הפה אליו ונישקתי אותו, את נאנחת "כן...בבקשה.."
שמעתי אותך נרעדת מעונג, וזה רק הטריף אותי יותר.
נשכבתי מעלייך, רגל אחת שלך בין הרגליים שלי והתחלתי לזוז, מהר
יותר ויותר, מתוך קצב פנימי, פראי ובלתי נשלט.
הסערה שטפה את שתינו ביחד, מטביעה אותנו עמוק בתוכה.
היינו המומות מעצמת התחושות ולמשך דקות ארוכות לא יכולנו
לזוז.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לך "אנחנו נשמה אחת וגוף אחד ושום דבר
לא יפריד בינינו אף פעם", את חיבקת אותי אלייך וככה נרדמנו,
חבוקות ומלאות אחת בשניה.

הימים עברו והקשר בינינו הלך והתהדק.
כלפי חוץ נראינו לכולם "החברות הכי טובות", אף אחד לא ידע מה
קורה בינינו באמת, הקשר הפיזי שלנו נשמר לארבעת הקירות של החדר
הקטן שלנו, בלי שאף אחד ידע.
בכל הזדמנות שהייתה לנו להיות לבד, היינו עטות אחת על השניה
מורעבות ומשתוקקות.
היינו מאוהבות אחת בשניה ומאוהבות באהבה.

באופן מפתיע, זו היית את שביקשת להפוך את הקשר שלנו לגלוי
ופתוח "את מתביישת בי?" שאלת אותי לא פעם "את לא רוצה שיידעו
שאנחנו ביחד?" האמת, אני חושבת שמאוד פחדתי להודות שאני מאוהבת
באישה, אני שתמיד הייתי מוקפת בגברים באיזה שהוא מקום הרגשתי
דפוקה שזה קרה לי, לא ידעתי מה עובר עלי, ולא ידעתי מה לענות
לך "אני חושבת שזה ייפגע בהורים שלנו"  שלפתי מהשרוול "הם
בחיים לא יקבלו את זה".
"זה לא מעניין אותי" ככה ענית, מוכנה לצאת לקרב "אף אחד לא
יגיד לי את מי לאהוב, בחייך אנחנו בישראל של שנות האלפיים",
"ובכל זאת, אני חושבת שכדאי לנו להשאיר את זה בינינו" אמרתי לך
וסגרתי את הויכוח, לפחות עד הפעם הבאה.

הכל התנהל על מי מנוחות פחות או יותר, עד שהכרתי את רמי.

הוא הגיע לאילת עם שני חברים שלו לסופ"ש, וכבר בערב הראשון
קלטתי אותו מהבמה נועץ בי מבטים. כשנגמרה ההופעה וירדנו לקהל,
להקים אותם לרקוד, הוא ניגש אלי, "יופי של הופעה, את שרה
מדהים, אבל את בטח שומעת את זה כל הזמן", "כן, נכון, אבל תמיד
כיף לשמוע, תודה".
הוא חייך אלי ושאל אם אני מוכנה לרקוד אתו. חלק מהתפקיד שלנו
היה לרקוד עם האורחים, ככה שלא יכולתי לסרב, מה גם שלא ממש
רציתי.
נכנסו לרחבה והוא הצמיד אותי אליו.
שאפתי עמוק את הריח שלו, ריח של אפטר שייב מעורב בריח הגוף
שלו, והרגשתי שמשהו מתעורר בי. מאז שהקשר ביני ובינך התחיל,
התרחקתי מגברים כדי לא לגרום לך לקנא.
כל מי שדיבר איתי או התקרב אלי, היה יוצר אצלך תחושה של חוסר
ביטחון. במהלך הריקוד פתאום קלטתי אותך. ישבת בפינה, מישירה
אלי מבט, העיניים שלך נצצו מדמעות של עלבון וקנאה. "אני חייבת
ללכת, חברה מחכה לי, אני מקווה שתהנה מהשהיה שלך במלון"
התנתקתי מרמי, מתחילה להתקדם לעברך "רגע, חכי" הוא קרא לי
"אפילו לא אמרת לי איך קוראים לך, אני רמי, ואת?", "סיוון,
נעים מאוד" זרקתי לעברו והתרחקתי.
במהלך החופשה שלו, רמי חיזר אחרי במרץ, הוא שלח לי פרחים
שמילאו לנו את כל החדר, ואותך בעצב בלתי פוסק, הוא התקשר כל
הזמן ודאג להיות בכל ההופעות, ואני הבנתי שהוא מוצא חן בעיניי,
הוא היה חכם ומצחיק והרגשתי שאני רוצה להיות לידו יותר ויותר.
חסרה לי תשומת הלב הגברית.


בהתחלה ניסיתי להסתיר ממך את האמת, ידעתי עד כמה זה יפגע בך,
אבל את, כל כך רגישה וחכמה, עלית על זה מהר מאוד לבד "מה קורה
בינך ובין רמי?" שאלת, ישירה כמו תמיד "לא משהו מיוחד, סתם, לא
יודעת" ניסיתי להתחמק "על מי את עובדת? את צמודה לו לתחת כל
הזמן, את חושבת שאני לא רואה? ומה את חושבת שאני לא מרגישה
שהתרחקת ממני, שאת לא נוגעת בי יותר?", לא יכולתי להסתכל לך
בעיניים "אני חושבת שאני מתאהבת בו" לחשתי "אור, את בסדר?",
"זה בסדר, זה יעבור לך, זאת לא הפעם הראשונה, חסרה לך קצת
תשומת לב, נכון?", "לא נשמה, זה לא אותו דבר. אני ממש מתאהבת
בו, הוא נשאר באילת, הוא לא חוזר הביתה, אנחנו עוברים לגור
ביחד".
הסתכלתי עלייך באותו רגע, והיה נראה כאילו עולמך חרב "מה?",
"כן, אנחנו נשכור דירה, קרוב למלון, הוא כבר מצא עבודה, את
תראי יהיה מעולה", "מעולה, ממש, ומה על מה שהיה בינינו? ככה את
מוחקת את זה, בשניה? אין לי שום חשיבות בעינייך?" התקרבתי
אלייך ואספתי אותך אל בין זרועותיי, "לא אהובה, אבל את יודעת
שאין לזה סיכוי, אין לנו עתיד, הקשר הזה לא בריא לא לי ולא לך,
אנחנו צריכות להיפרד כדי לחיות, זה לא ישנה את מהות החברות
בינינו, את האהבה שלנו אף אחד לא יוכל לקחת לנו". "את רק אומרת
את זה, אבל בעצם הכל ייגמר, הכל".
ביטלתי את דברייך שוב ושוב, אבל זה לא עזר, כשהגיע היום שבו
הייתי אמורה לעזוב הרגשתי ממש רע.
ארזתי את הדברים שלי ואת הסתכלת, לא מאמינה שאני באמת הולכת
"אני אגור חמש דקות מכאן, ונתראה כל הזמן בעבודה, את לא תרגישי
בשינוי בכלל", ישבת על המיטה שלנו, עם עיניים נפוחות מדמעות,
והלב שלי נשבר שאני צריכה לעזוב אותך ככה, אבל רמי חיכה לי
למטה "בבקשה תפסיקי לבכות, אני לא יכולה ללכת ככה" כרעתי ברך
לידך, ונישקתי אותך פעם אחרונה, מבקשת לקחת את הטעם שלך איתי
לעוד קצת, כמו תמיד את פתחת את הפה לקראתי והתנשקנו ארוכות,
ממאנות להיפרד, "אני אוהבת אותך" אמרתי לך "אל תשכחי את זה
לרגע" יצאתי מהחדר סוגרת את הדלת על העבר וצועדת לעבר העתיד.

אחרי כמה שבועות רמי הציע לי נישואין. הכול קרה כל כך מהר, אבל
ידעתי שאני חייבת להסכים למרות שהגעגועים אליך אכלו אותי,
הייתי שוכבת איתו בלילות וחושבת עלייך, כשהיינו נפגשות בעבודה
הייתה עוברת אש בינינו, כל נגיעה מקרית הייתה גורמת לי לרעד
בכל הגוף, ובכל זאת, ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, כדי לשחרר
אותנו סופית מהכבלים של האהבה הזו, אז אמרתי כן, לא בלב שלם,
אבל בתחושה שככה יהיה הרבה יותר טוב, לשתינו.

בערב החתונה, היינו שתינו שיכורות לגמרי, רקדנו, השתוללנו,
אפילו ראיתי אותך רוקדת עם רמי. שמחתי בליבי שמצאת את הכוח
לשמוח בשבילי, איך לא השכלתי לראות עד כמה הכל היה הצגה. הייתי
צריכה לדעת, אני הרי מכירה אותך כל כך טוב.
הייתי צריכה לנחש שאת עושה את זה רק בשבילי, כי כזאת היית,
נותנת את כל כולך, כמו במעשה האהבה שלך, אוהבת, מעניקה, לא
דורשת כלום לעצמך.
בסוף הערב, כשהכל נגמר והתכוונו ללכת הביתה, שמתי לב שאת לא
נמצאת.
שאלתי אם ראו אותך הולכת, אבל אף אחד לא ידע להגיד לי.
התחלתי לדאוג, במצבך הרי אין מצב שנהגת לבד הביתה.
כולם עזרו לי לחפש, הייתי ממש היסטרית, חיפשנו באולם, בחניה,
כשפתאום הבחנתי בנעליים שלך על הדשא.
הלכתי לכיוון הנעליים, בלב דופק, התפללתי בליבי שהתחושה שלי
מוטעית, אבל אז ראיתי אותך.

מתחת לעץ הדקל הגדול, שם שכבת, "אור", צעקתי לך "אור, אנחנו
רוצים ללכת כבר, מה קורה לך?" כשלא הייתה תשובה מהכיוון שלך,
התחלתי לרוץ, נשרטת מהשיחים והשמלה נקרעת עם כל צעד.
הגעתי אלייך, מתנשפת מהמאמץ, את שכבת שם, מכורבלת כהרגלך, כמו
תינוק, עינייך עצומות, ועל פנייך שלווה אינסופית.
לידך היו מוטלים בקבוק ריק למחצה של וודקה וקופסא ריקה של
כדורים.
נפלתי לידך, לא מאמינה למה שאני רואה, לקחתי אותך אלי, הדמעות
חנקו אותי ולא יכולתי לנשום "ואת הנשמה המתוקה שלי" זמזמתי
"בלעדייך אני חצי בן אדם", המילים נתקעו לי בגרון, התנדנדתי
איתך הלוך וחזור, הלוך וחזור, הצער היה כל כך גדול והוא איים
לבלוע אותי בתוכו.
איך זזנו משם, איך הגענו הביתה ומי לקח אותנו משם, אני לא
מצליחה להיזכר.

התמונה היחידה שנשארה לי בראש, היא שלך, שוכבת מתחת לעץ ושלווה
נסוכה על פנייך, אוהבת, עד כלות.