מוקדש לכל האנשים שפשוט לא אכפת להם

סגרתי את הדלת מאוחרי וידעתי שהגיע הזמן. פשוט ככה, ידעתי.
ת'אמת, בכלל לא תיכננתי שזה ייקרה. כולה בגידה קטנה אמרתי
לעצמי. נכון שעם החברה הכי טובה שלה אבל בכל זאת.. יש לי עוד
מספיק במלאי. אבל כשחברה שלי תפסה את שנינו בדירה שלנו ועוד
ביום השנה שלנו זה פשוט גמר לי את ה 20% האחרונים וידעתי שהגיע
הזמן לקנות חדשה. נשמה זאת אומרת, נשמה חדשה.

למחרת בבוקר נכנסתי לחנות הנשמות השכונתית שם אפשר תמיד מקבלים
יחס אישי והמחירים סבירים בהחלט. אני בן 27 וסה"כ זאת הפעם
הראשונה שאני קונה נשמה לבד. בנאדם מערבי מודרני צריך להחליף
נשמה כל 10-15 שנים בממוצע ואת הקודמת עוד קנו לי בגיל 13 אחרי
ששברתי בטעות לאיזה ילד את הרגל במהלך קטטה בבי"ס והרגשתי פשוט
סחוט. זה יצא דווקא טוב כי לכבוד הבר-מצווה כל המשפחה תרמה
וקנו לי נשמה ממש איכותית, כזאת עם הרבה שמחת חיים וכריזמה.
בזכותה אפילו הצלחתי לתפוס זיון בגיל 15, ועוד עם בחורה בת 20.
אז היא הייתה קצת מסטולית, אז מה?

"מה יש במבצע?" שאלתי את המוכר. "לגיל שלך? הפוזיטיביות תמיד
במבצע" הוא גיחך. הסתובבתי קצת בחנות, בוחן את פירוט התכונות
באיזור הנשמות הטובות. נראה שכדאי להיות קצת יותר ספציפי. "אני
מחפש נשמה עם בסיס טוב, נחמדות ממוצעת וחוש הומור סביר. אני
מוכן להתפשר על כריזמה, אבל בשום אופן אני לא אקח נשמה עם עודף
אכפתיות. אני בדיוק לקראת בחינות הסימסטר ואני לא יכול להרשות
לעצמי לצאת מריכוז כל פעם שאיזה ילד פלסטיני בן 12 חוטף כדור
בראש מאש צה"ל". המוכר הנהן בהבנה. "בוא תראה את זאת", הוא
הצביע על נשמה במדף שלידי.  "משומשת קלות, אבל כמו חדשה. הייתה
שייכת לאיזה בחור מסכן בן 20 שהיה קורבן של תקיפה מינית שחיסלה
אותו לגמרי אז ההורים ישר סידרו לו איזה נשמה יוקרתית ועוד
חזרו נרגשים אח"כ לספר שהבן שלהם מעולם לא נראה טוב יותר. חדשה
כזאת עולה 5000 שקל בקלות אבל לך אני אתן אותה ב 3000". "וב 10
תשלומים בלי ריבית?" שאלתי. "כן למה לא.." הוסיף המוכר, מריח
כבר עסקה סגורה. "אז מה קרה להוא בסוף?" הייתי חייב לשאול.
"אהה המסכן נדרס אחרי שבועיים אז ההורים החליטו למכור אותה
חזרה. שילמתי ויצאתי מהחנות, מתקשה להסתיר את חיוכי.

התבוננתי קלות בבקבוקון ומיד שתיתי את כולו במכה. תאמינו לי
שאין כמו ההרגשה של נשמה חדשה, באמת שאין. יותר טוב מאורגזמה
וגם לא צריך לנקות אח"כ. התחלתי ללכת לכיוון הבית והרגשתי איך
ככל שעובר הזמן אני מרגיש יותר ויותר טוב עם עצמי ועם העולם.
אחרי 5 דקות הליכה בערך ראיתי פתאום את אבנר יושב על הספסל
בפארק, בוהה בקרקע כהרגלו. אבנר המסכן שחי לבד בארץ מאז
שההורים שלו חזרו לרוסיה דרס בטעות בחורה בהריון לפני 3 שנים
ומרוב פאניקה עוד ברח מזירת הארוע. לא היה לו כסף לנשמה חדשה
ולקח לו בדיוק שבוע לדעוך לגמרי. מאז הוא מסתובב כל היום ובוהה
ברצפה, לא עושה כלום. ככה זה כשאין נשמה.

"מה נשמע אבנר?" ניגשתי להגיד שלום. "ככה..כרגיל..אתה יודע.."
פלט מבלי להרים את מבטו. "רוצה לשתות כוס קפה? לדבר קצת?".
"טוב, בסדר. אם אתה רוצה". נכנסו לבית קפה הקרוב והתיישבנו.
התחלתי לספר לו על כל מה שקרה בזמן האחרון, על איך בגדתי בחברה
שלי ואיך שהיא תפסה אותי על חם. השיחה עשתה לי טוב וככה דיברתי
אולי חצי שעה ואבנר רק מהנהן בראשו ומבטו האטום בוהה בי בחוסר
רצון. פתאום זה הכה בי בבת אחת, כאילו הורידו ממני את המשקפיים
הוורודות. "כוס אאאאמממממקקקקק!! אמרתי לו בפירוש בלי
איכפתיות!!!" פלטתי בצרחה. שלפתי את הבקבוקון מהכיס בזעם.
מאחור היה כתוב כצפוי: "אכפתיות: נמוכה מאוד". "איזה חיקוי זול
ומגעיל" אמרתי לאבנר, כאילו שהוא בכלל יודע איפה הוא נמצא. פעם
אחרונה שאני קונה תוצרת טיוואן.