"זה כי את לא משדרת סקס אפיל". הסתובבתי למראה שוב. הסתכלתי,
בחנתי את כל הדברים שחשובים ושלא, סובבתי את כל הפגמים לכל
הכיוונים ודמיינתי את כל המהלכים האפשריים שאני צריכה לבצע כדי
לנפץ את המראה הזאת עם הראש שלה. "כנראה", חייכתי. אני תמיד
מחייכת, מתפקידי לחייך כשאומרים משהו שאני צריכה לבלוע אחרת
אני אעכל ואקיא אותו במקום. מתפקידי לחייך. זה הקטע שלי, זאת
המהות שלי. להיות זאת עם החצי חיוך ציני בזווית הפה, עיניים
מתחכמות והורוסקופ אחד שמזיין את השכל כבר 20 שנים. מזל גדי,
מתפקידי.
היא נכנסה לתא ההלבשה והתחילה למדוד את הדברים שלה, אני נשארתי
עם האבדות על היד שלי, סופרת פצועים ומלקקת פצעים. תמיד הייתי
מהנשים האלו שלא אוהבות למדוד בגדים. עאלק נשים, גם כילדה
שנאתי למדוד בגדים. דברים היו נראים רע עליי. זאת אומרת, גרמתי
לדברים להיראות רע עליי. ילדה קטנה שכבר ככה שונאת את איך שהיא
נראית, גיל 8, 10, כל גיל, מחליפה בגדים כדי שאמא וסבתא יראו.
לא שזה משנה, באמת שזה לא, אבל שיראו.
אני זוכרת שהייתי בגופיה לבנה עם איזשהו מכנס, משהו כמו גיל 5
וקצת, דווקא חשבתי שאני חמודה נורא, עד שסבתא שלי שאלה איזה
ילד אחד של האורחים אם אני חמודה, והוא אמר לא. נורא הופתעתי.
היום אני כבר לא.
היא יוצאת עם חצאית, ירוקה, מעטפת, מידה 2. בכיף שיהיה לה, וזה
באמת בכיף. למרות שהבד קצת של דודות. אני אוהבת ג'ינסים, יש לי
המון ג'ינסים, ופעם לא היה עובר חודש בלי כמה ג'ינסים חדשים
בארון. אני ומיכאל היינו צוחקים שככה אני מתמודדת עם התסכול.
שכשניתקתי את הטלפון אדי הצחוק שלנו הפכו לעיניים מזוגגות של
ילדה שמתה לספר לו אבל בסוף דיברה איתו על הג'ינסים.
הקיץ הבנתי שגם חצאיות בא לי טוב. אז קניתי כמה, ואחרי זה עוד
כמה, בינתיים זה הצטבר למיליון חצאיות בערך. בחצאיות אני
ביתרון, ככה חישבתי, רגליים ארוכות שגם החצאית הכי קצרה עושה
עמן חסד.
היא חוזרת שוב עם סוודר. כחול, ירוק, שחור, ורוד? מה נראה לך
הכי טוב? היא שואלת והחלל הריק של הראש שלי אומר שאני הכי
אוהבת שחור, והיא מסתכלת עליי וחוזרת לתא הלבשה, משאירה דווקא
את השחור ואת הוורוד בחוץ, כי היא צבעונית כזאת ובא לה דווקא
חום או ירוק.
תמדדי גם את, המוכרת אומרת, מוציאה לי כמה מידות שאפילו אני לא
הצלחתי להגיע אליהם במדפים. למוכרת יש עיניים תמימות, לא של
אחת שמנסה למכור לי דברים בכוח. אני שונאת כאלו, לחלוטין. נשים
שעושות כסף מלבוא וללחוץ לי יד ואז ללחוץ על כל נקודה אחרת
שתוציא רגש. בסופרפארם זה הכי קשה, עוברות מסביבי ומודיעות לי
שהקץ לבעיותיי הגיע, ואם אני כבר משתמשת בתכשיר דומה אז הוא לא
טוב כי לא רואים תוצאות. תיכף תראי תוצאות של תכשיר דומה תקוע
לך בתחת.
אני שונאת את כל מוסד השופינג, עכשיו כבר טיפה פחות. פעם שנאתי
אותו כי הוא היה נורא נשי ולא התחברתי, רציתי להשאר מגניבה
ומיוחדת. אחרי זה הבנתי שאני שונאת אותו כי אין בשבילי כלום.
עכשיו התרככתי. אני תמיד קונה הרבה דברים יפים, על אחרות.
מגיעה הביתה וחוזרת לטריינינג האהוב שלי, מרגישה אשמה על הכסף
שבזבזתי על דברים שאני לא אשים, או על דברים שיש לי דומה. לאט
לאט אני מבינה שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם כסף, לקנות
דברים. אני לא טובה בזה, קשה לי להבין שאני הולכת עם שקית שיש
בה הרבה שטויות שאנשים קונים כדי להרגיש חלק מהחברה המזוינת
הזאת שרק מחפשת זהב כל היום, ואנשים אחרים יושבים בצד הרחוב עם
יד מושטת ובקבוק וודקה זול בין השמיכות. זה גורם לי לרצות
להקיא. פעם הייתי בתל-אביב ונכנסתי לחנות. קניתי שני מעילים.
אחד שהוא אני, ואחד שהוא מה שהייתי רוצה להיות. כזה שנדמה לי
שאנשים יאהבו, משהו שראיתי בסרט. עכשיו הוא אצלי בארון ואני
שונאת אותו, הוא מישיר אליי מבט ופולט בבוז שאני כמו כולם, רק
שאני בחיים לא איראה בו טוב כמו מי שחשבתי עליה בזמן שקניתי
אותו. אני שונאת אותו כי הגעתי למסקנה שהוא מוגזם, הוא צועק,
הוא זועק שאת השיוויון הווירטואלי שלי עם העולם אני עדיין לא
מקבלת גם כשהוא עליי, נראה לא שייך.
באותו רגע שיצאתי לרחוב עם השקית קיבלתי בחילה מטורפת, התקשרתי
לשני ולטניה, שירגיעו אותי שאני לא אדם נוראי. אני לא יודעת אם
שמתי לב לדברים שלהם, אבל אם הייתה לי מצלמה הייתי בטוח מצלמת
את ההומלס ששוכב על המדרכה כשדמותו משתקפת בסניף של מקדונלדס.
חשבתי שזאת תצא תמונה מדהימה. הומור דק.
"אז בגלל זה אין לי גברים?" צחקתי קצת. כן, בגלל זה.
"לא... אבל בגלל זה את לא אוהבת את איך שאת נראית בסוודר
הזה."
"וואלה. ואני חשבתי שאני לא אוהבת איך שאני נראית בו כי הוא
קטן ומבליט את כל מה ששנתיים של אוכל צהלי משובח עשו."
המוכרת עדיין עומדת לידי, מגישה לי את הדברים שהיא מצאה כדי
שאני איכנס למדוד.
אני נכנסת ויוצאת, דברים חדשים, מבטים חדשים. מרגישה את חוסר
שביעות הרצון מחלחלת בי, כשזה קצר מדי, וצמוד מדי, וגורם לי
להזיע, ומבליט לי את הבטן, וגורם לכתפיים שלי להיראות רחבות.
אני מסתכלת במראה ושונאת, באמת ובתמים. שנאה עזה, יוקדת. אני
שונאת את הילד הזה, ואני שונאת את הבחורה במעיל שקניתי מהסרט
שלובשת מתחתיו רק סטרפלס קצרה ומשגעת, אני שונאת את הקניון ואת
הבגדים המצועצעים והפרפיים שלו, ואני שונאת את מיכאל כי
הבנזונה לא ידע שרציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, ואני שונאת
את זאת שבכיתה ח' צחקה ואמרה שאולי כדאי לשים אותי כהכי יפה
בכיתה, ואני שונאת את הזיכרון החד שלי, ואני שונאת את זארה ואת
פוקס ואת כל החרא הזה שמוכרים לכולם בתואנה שזה איכותי כשבעצם
כולם רוצים לשים אחד על השני תווית מחיר ולהשוות.
היום זאת שנאה שהצטמצה למבט קטן ומשוכנע שזה לא זה, ואני לא
מודדת שום דבר, ויאללה שתסיים כבר שתעופו הביתה כי לה יש
פסיכומטרי ללמוד ולך יש סיפור לכתוב.
היא מסתכלת עליי במבט קצת מנסה להבין, קצת מהורהר, למרות שזה
לא באמת מעניין אותה. נראה לי שהיא הבינה מזמן שאין לה באמת
כוח להבין אותי, היא רק רוצה ליהנות מהצדדים הטובים ולתמוך
כשהצדדים הרעים יוצאים לקרוע אותי משפיותי. היא מתלהבת מחולצות
סטנדרטיות ומנעליים מכוערות, עם עקבים מכוערים. היא לא מבינה
איך אני לא מוצאת בזה את הטעם, ואני לא טורחת להסביר. את החרא
שלי אני אשמור לעצמי, תודה, הכי קל להגיד שזה מכוער ויקר ובכלל
לא הסגנון שלי כי אני בקטע של ג'ינסים וגופיות וטריינינגים,
מחווה לשנות נעוריי ההולכות ונגמעות עם השנים. בסוף אני אישאר
בחורה בת 20 פלוס עם קולר מקטיפה ובוקסר שחור עם פלפלים מבצבץ
מהג'ינס.
בבית אני שוטפת פנים ומייבשת טוב טוב, מסתכלת על הצלקות שנראות
לעתים זעירות, על העיניים החומות הקטנות שמקרוב נראות גדולות
ויפות נורא, על השפתיים והחיוך הקטן, שבכל זאת מציץ, ואוהבת.
קצת, עקום, דיכוטומי, אבל אוהבת. מבט אחרון ואני מכבה את האור
למראה, נשארת עם האור הקריר של צהרי יום בסוף ינואר. כל האהבה
הזאת נגמרת בתמונה של מישהי עם יותר מדי פגמים ופחות מדי אור -
מראה מחמיא מסביבה כל היום.
בצהריים אני אוכלת, מרגישה אשמה על כל ביס וביס, ומשתדלת לשתות
המון. נזכרת איך כשהייתי קטנה לימדו אותי שאת הביס האחרון
חייבים לאכול כי הוא נותן את הכוח לכל היום. האשמה על האוכל
מעוררת פולמוס בכל פעם שתמונת המראה בחנות באה ומפציעה מחדש.
בכל פעם שנערות שער יפות מצחקקות במסך, משפשפות את הכתף הפשוטה
שלי ברחוב, מחייכות אליי מתמונות סיום תיכון.
אני מחייכת אליהן, מחליפה מבטים, מחליפה מילים. הן מסתכלות,
בוהות בי וצוחקות, מזמן לא הצחיקו אותן ככה הן אומרות. ואני
מחייכת, מתפקידי, אני מחייכת.