כשהתעורר, ידע שכבר שבת. היה השקט הזה, הנימוח, הפריך, של העיר
הגדולה, שאוספת כוחות לקראת השאגה המצמררת של ראשית השבוע
החדש. הוא קם מהמיטה בקושי, נזהר שלא לדרוך  בדרך על שברי
חלומות מליל אמש. אחר כך הדליק סיגריה. ועוד אחת. העביר יד
בזיפים שצימח. ליטף את הכלב. "אתה אידיוט, דדי", אמר לעצמו
בקול. הרים עט דביק. דף עם לוגו של הסופר-מרקט ממול. שרבט עוד
כמה קלישאות. "אידיוט".

רגע אחרי הלך ארבעה צעדים למקלחת. לקח אותם לאט. במקלחון, ידע,
היו תלויות שתי שאיפות, מזילות ריר ומתנודדות. אחת עוד הייתה
בחיים. בקושי. השנייה כבר הרקיבה והעלתה צחנה. הוא השאיר אותה
שם, בכל זאת, מזכרת להתנהלותו הרפה, למלחמות שהתעצל לנהל,
לרכות שהפכה לכרטיס הביקור שלו. פעם חשב לצלם אותן, חיוורות
וחסרות ישע, למסגר ולכתוב תחתן "האנדרטה של דדי". זה לא יצחיק
איש חוץ ממנו, ידע. החליט לוותר. מישהו עוד יחשוב שנדפקה לו
הקופסה. הוא צחצח שיניים. הברז קרקש. "צנרת מזוינת", חשב.
אחר-כך התעוררה השכנה מלמטה, יחד עם הבבון המגודל שלה, זה עם
האופנוע. שתו קפה. "אתה אידיוט, דדי", מלמל. "אידיוט".

הוא התיישב. עטף את עצמו בענן צמר-גפן דביק של רחמים עצמיים.
היה לו חם וטוב. הכלב התחכך לו ברגל. "הוא בטח רעב", חשב דדי.
"גם אני". אחר כך הסתכל על עצמו במראה שניצבה סמוך למיטתו.
"אתה נראה נורא", חייך לעצמו. "נורא". השאיפה הגוססת במקלחת
חרחרה. "אולי תסתמי כבר?" צרח בגסות. שוב קם. הסתובב. התיישב
לשולחן. הייתה שם תמונה שלו, ישנה. הוא שבר את הזגוגית. לקח
טוש, מהשמנים האלו, וצייר לעצמו שפם ומשקפיים. הוסיף תלתלים.
אחר כך כתב למטה - "דדי. חשב שהוא מיוחד, וגילה שיש עוד מיליון
כמוהו".

השאיפה הגוססת התפגרה במקלחת, והתרסקה לרצפה בקול עמום. "אתה
אידיוט, דדי", עוד הספיקה למלמל. "אידיוט".