כי לפעמים אנחנו עייפים.
כי לפעמים אנחנו רבים מבלי לדעת איך כל זה התחיל.
כי לפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו ולא מסביבנו.
כי לפעמים החיים האלה כל כך מלאים, ולפעמים הם כל כך ריקים
מתוכן.
הגענו עד הנה ולא בשביל ללכת.
כי לפעמים העיר הזו קטנה לשנינו.
כי לפעמים חלומות רעים הופכים למציאות כואבת.
שירת הברבור או מות הזמיר.
המנגינה שהיתה פעם של שנינו נדמה.
האהבה הסתבכה או אולי נגמרה.
הדירה שהיתה פעם מלאה בהמון התרוקנה.
האגם כבר קפא ואת ניראית לבנה.
החיוך שהיה לך פעם נדם.
המסע שעשינו אל האושר נפסק, הרבה יותר מוקדם משציפינו.
כי לפעמים אנחנו כל כל מרוכזים בעצמנו,
ושכחנו את האוהבים שסביבנו.
כי הזמן כבר תם אך לא נשלם.
האפור שם למעלה שחור מתמיד.
עננים שוב באים מכסים את הכל.
ובסוף המסע ללא דרך חזרה, שם אשב לי על אבן.
נעצרתי להסתכל מבלי להתבלבל.
את רצית להמשיך ולנוע, להתרחק מבלי לפגוע.
האגם שקפא שם, מזמן כבר הפשיר.
ואני שם יושב ומחפש את שירת הזמיר.
כי היום של אתמול לא דומה לשלשום.
להבין מה קרה, ולחיות כל דקה.
על הסלע ישבתי מול אגם התבוננתי.
ושירים לך כתבתי, ואותך שם זכרתי.
כי לפעמים הכל דומה לחיים שרצית.