בוקר של שבת, ואני כבר מרגישה את הכאב משתלט עליי.
חוסר יכולת להגדיר את כאבי, בעוד סיכויי ההינצלות שלי מהדהדים
מכיוון האדישות.
הבדידות בעדינות משכללת אותי, ואני בגסות, נלחמת בעצמי.
חייה בתוך המילים בעדינות, מתגעגעת לים.
נשמתי את המדבר, הרגשתי את הקור מטפס עליי מכול הכיוונים,
העיניים פקוחות, ואני בפנים, מתקיימת, געגוע מציף, ציפיה כואבת
למשהו לא ברור.
שומעת את הקול שלך לוחש אלי לתוך הלילה, מרגישה עצמי נכבשת
באגרסביות. המלחמה על עצמי בעיצומה, בעוד אני מתפקדת כחפץ
לעיתים של בדידות. גועלית.
כותבת בתוך חיים כפולים, סוג של צבועה.
חוטי השליטה על עצמי כבר בלויים, והידיים מדממות מכאב. אבל אני
לא עוזבת ולא מוותרת, מכורה להתקיימות בתוך הפחד.
שלום.
אני זונת הנפש.
הרבה עזבו, אני נשארתי.
נבזזת בעיקביות ומחורבת מבפנים.
יצור שקט מאופק ומופנם, בעלת יכולת מודעות גבוהה ועיניים
תוהות.
עכשיו תורכם להחליט. |