כותבת בסיומה של תקופה אוסף פירורים של עצמי;

הלבד שלי מרגיש הרבה יוצר גדול ממני, נכבשתי...
השקט שלי עטף אותי...
עמוסה בעצמי, וטובעת.

הצורך מדרבן אותי לנשום בעוד הבאלגן בתוכי חוגג. פעם הייתה לי
גיבנת ענקית מאחורי הגב, היום אני מעט כפופה מעט זקופה
והעיניים שלי מטפטפות פנימה במקום החוצה, מתביישות...

מרגיש "כאילו" כול העולם מתקיים במרחק "נגיעה" ממני, נגיעה
רחוקה.

מרגישה עוף מוזר בסביבה של ברווזים עקומים.

היא שאלה עם השתגעתי, אבל כניראה לא הייתי שפויה מעולם.
כניראה ייעודי נקבע כבר מזמן.

עומדת כבולה באמצע רחוב סואן, מנסה להסביר, להבין אבל כול מה
שיוצא לי זה ליפול. מנסה להיות, להיראות וכול מה שיוצא לי זה
לשקוע. ניראה שאין ביכולתו להבין (היום לפחות), חוסר יכולת
להתמודד, איתי, לפחות...

(בתקופה האחרונה העולם החליט לתת הסבר חדש לעיניים שלי:
"עייפות". הסבר ממצא בהחלט, בהתחשב בעובדה שהוא מצריך סטייה
קלה מהמציאות.)

הלוי ויהיה זה היום בו אצע מהריבוע ואוכל לצעוד זקופה בין
מילותי.

הבטן שלי מתרחבת לאורך ולרוחב. כקצב נשימותי כגודל פחדיי.
בודדה בתוך עצמי. מתפטלת בין מוחי לרוחי, חצי נוגעת חצי עוזבת,
מחפשת...

זקוקה לכמויות מבוקרות של קור חורפי, לכמויות מבוקרות של טיפות
רטובות, זקוקה לכמויות מבוקרות של הכרה.

אלפי שקיות סופר מלאות בכאב יושבות לי קצת מתחת לחזה, ממלאות
לי את הבטן.

(הודיעו לי אתמול שאני בשלבים מתקדמים של גידול עור פיל)

מביטה על רסיסים של עצמי מלמעלה, מלטפת את עצמי מלמטה, טיפות
קטנות שלו מטילות בשיפולי גופי, צורבות אותי.

מכורה לכאב, מכורה למחשבות, מכורה לעצמי.