הכרתי אותה לפני איזה שנתיים. התאהבתי בה ממבט ראשון. לה לקחו
איזה חודשיים להבין שגם היא אוהבת אותי. נפגשנו בבית של חבר
שלי באיזה מסיבה שהוא ארגן. היא הייתה קצת לא קשורה אז היא
עמדה בצד כזה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. ניגשתי אליה ושאלתי
אותה אם יש לה אש. היא אמרה שהיא לא מעשנת. אז הוצאתי סיגריה
והדלקתי אותה עם הזיפו שלי. היא חייכה. חיוך של בחורה תמימה
שמתה לצאת מתדמית שיצרו לה.
רוצה? שאלתי.
כן.
היא לקחה שכטה ארוכה והוציאה את העשן לאט לאט. חייכתי. חיוך של
בנאדם שיודע שהוא הולך לזיין היום. התחלנו לדבר. שיחה ששנינו
יודעים שהשני שיכור מדי מכדי להתעניין בה או לזכור ממנה משהו
למחרת. אחרי איזה חצי שעה של ברבורים היא קמה.
אני הולכת לשירותים.
סבבה. אני מחכה לך.
ואז היא פשוט נעלמה. אף אחד לא יודע איפה היא.
שיט. לא לקחתי טלפון.

יומיים אחר כך אני מקבל אס אמ אס ממספר לא מזוהה.
היי אבי זו מעיין. קיבלתי את הטלפון שלך מדור. מה קורה?
היי מעיין, מה המצב? לאן נעלמת אותו ערב?
היה יבש... ולא הרגשתי טוב... דאגת לי? מצטערת...
מממ... לא נורא... מתי אני רואה אותך שוב?
אני לא יודעת...
מה את עושה הערב?
כלום?
אחלה. אני אאסוף אותך בתשע ככה.
אוקיי.
רק... איפה את גרה...?
חחח... רחוב ברונסון 9 בתל אביב. מכיר?
כן. אני אהיה שם בתשע. ביי


יצאנו כמה פעמים, דברים זרמו, היא הייתה אחלה בחורה, שיחות
זורמות טוב, מבלים הרבה, היה ברור שאנחנו חזק בקטע. יוצאים עם
חברים שלי, חברים שלה, נפגשים במשפחות, הכל כיף וכמובן הסקס
טוב, היה נראה כאילו הכל ורוד.

טלפון.

הלו?
אבי?
כן...
זו דנה, מה שלומך? (אחות של מעיין)
היי דנה, אני בסדר גמור, מה המצב?
אבי... (בכי) אבי... מעיין... אבי זו מעיין...
דנה, מה קרה? דנה? מה קרה?
אבי... מעיין, היא מתה, אבי! אבי היא מתה! (בכי)
מה?! דנה?! הלו? הלו?!

אז היא מתה.
תאונת דרכים קטלנית. היא חצתה את הכביש ואיזה שיכור מטורף פגע
בה. מתה במקום. והבנזונה פשוט ברח.

הגעתי אליה הביתה. ראיתי דף על הקיר. בצער רב וביגון קודר אנו
מודיעים על פטירתה של מעיין פריש. יהי זיכרה ברוך.
נכנסתי לבית. חיבקתי את אבא שלה את אמא שלה את אחותה ואמרתי
שלום לכל המשפחה שלה. הצער היה בלתי נסבל. האוויר היה טעון
ביגון ובאבל. כאילו גם הרהיטים והקירות בוכים יחד איתנו.
שחור. הכל שחור. אני זוכר את סבא וסבתא שלה יושבים ומנחמים את
אמא ואבא שלה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. יצאתי למרפסת.
קפצתי.

בום.

התעוררתי מזיע כולי. חלמתי?
ישר קפצתי מהמיטה וחייגתי אליה. אין תשובה. השעה שלוש וחצי
בבוקר אני אתקשר הביתה? אני מנסה שוב לפלאפון.
הלו?
מעיין?
מעיין? לא. זה דנה. מי זה?
דנה, זה אבי, מצטער שהערתי אותך...
לא נורא, רצית משהו?
מעיין? היא... בבית?
אממ.. מעיין לא בבית. היא לקחה את הפלאפון שלי כי נגמרה לה
הבטריה.
אהה... טוב תודה... שוב סליחה שהערתי אותך.
לא קרה כלום. ביי.

צלצתי למספר של דנה. אני עדיין חולם?
הלו?
מעיינוש?
אבוש! מה השעה? איך ידעת שאני עם הפלאפון של דנה?
עזבי לא משנה... רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך...
גם אני מאמוש. מאוד.
טוב לילה טוב.
ביי מאמי...

מזל...