אני מתוודה בפנייך ואת מקווצ'צ'ת לי תמוח.
זה כייף לשחק לי בדם. אני יודע, גם אני נוהג לעשות את זה.
אני מספר לך, אני חושב שאת מבינה אותי.
את לא.
לא מאמינה? תבדקי, קחי את עצבי לקצה.
אף אחד עוד לא ראה אותי עובר התקף, ואם כבר ראה, לא ידע שאני
עובר אחד.
עד עכשיו הכול תחת שליטה, ההתקף בא, ההתקף חולף.
רק צלקות בבטן הוא משאיר, למזכרת.
הנה! הצלחת לגרום לי להתקף. אני לא מאמין שאני בכלל כותב על
זה. הרי את כול כך לא משמעותית בחיים שלי, אנחנו אפילו לא
ידידם.
לא שמת לב. אף אחד לא שם לב להתקפים שלי.
אז... הנה שוב החיוך שלי.
את אוהבת?
את יודעת מה? הוא בכלל לא חיוך של ידידות, אלה של מבוכה.
אני מחייך רק ממבוכה.
היא צצה לי פתאום במחשב! לא את!
הילדה מכיתא א'. מה היא חושבת לעצמה?
מקור הבעיות שלי צץ באמצע כתיבת הקטע הזה.
היא לא באמת המקור, אני יודע. אבל היא מסמלת את העבר הרע, מקור
ההתקרפים.
ועכשיו היא על המחשב שלי, מפריעה לי באמצע כתיבת קטע על מה
שהיא מעבירה בי. מה היא חשבה לעצמה?
איזה יצירת מופת כתבתי עכשיו!@#$%#@!@#
בא לי לירות בעצמי!
סיפור אמיתי - תיעוד של רגע |