כל הבית שלו היה מלא בתמונות פולרואיד. אבל לא תמונה פה תמונה
שם, כל קיר, בכול חדר היה מלא עד אפס מקום. כל כך מלא, שאף אחד
חוץ ממנו, לא יודע את הצבע המקורי של הקיר. בתמונות יש כל מיני
דברים. יש שעון באחד, אישה וילד באחר, כל מיני שטויות כאלה.
וכל תמונה מספרת סיפור. לפחות ככה הוא אומר.
אני מכיר אותו כבר לפחות חמש שנים. נפגשנו בטיול אחרי צבא,
בהודו. כשאני פגשתי אותו, הוא היה כל כך מסומם שכבר לא יכול
לעמוד על הרגליים. אז לקחתי אותו לצד ושם החזקתי לו את השיער
הארוך שלו כשהוא הקיא לי על כל הנעליים. לא בכוונה כמובן. ומאז
אנחנו חברים. אפילו יש לו תמונה של שנינו מחובקים על הקיר
שבמטבח. אני כבר מכיר כל סיפור של כל תמונה בעל פה.

לא מזמן כשבאתי אליו לבירה וסיגריה בערב, ראיתי דבר אחד שהפריע
לי מאוד. יש לו תמונה אחת, בחדר השינה, שבו עומדים שני אנשים,
גבר שמחזיק בידו האחת דג ענקי, כנראה טונה, ובידו השנייה מחבק
אישה. הסיפור שמאחורי התמונה הזאת הוא שהגבר רצה לצאת לשייט
כדי להרשים את האישה. הוא סכר יאכטה קטנה ויצא איתה לים. כשהיו
בלב ים, ולא יכלו לראות את החוף, יצא פתאום הדג הזה מהמים
והתחיל לזרוק לאישה משפטים כמו "חמודה, אם רגל ימין שלך הייתה
פורים ורגל שמאל שלך הייתה פסח הייתי מבקר אצלך בין החגים" או
"עשרים שנה אני דופק באנגים, עדיין לא דפקתי אותך". האיש
מהתמונה התעצבן שכן, הדג הזה מתחיל עם אשתו לעתיד. האיש מייד
קפץ מהיאכטה והתחיל להרביץ לדג. דג מת בסופו של דבר והאישה
התחתנה עם האיש.

"איפה הייתי?" הרוח קטעה לי את חוט המחשבה. וקיבלתי סחרחורת
"אממ משהו הפריע לך".
"אהה נכון".

מה שהפריע לי בתמונה הזאת הוא שהאישה מוקפת בעיגול אדום ועל
האיש יש איקס. מייד סרקתי את הבית וראיתי עוד כמה תמונות כאלה.


התיישבתי בסלון ושתיתי מהבירה. הוא התיישב מולי, ולהדליק
סיגריה.
"תגיד, מה הצבע של הקירות שלך?" שאלתי בטבעיות.
"זה לא עניינך" ענה לי בצביעות. והמשכנו את השיחה כרגיל.
כשהתכופפתי לשולחן להוציא לעצמי סיגריה ראיתי בזווית של העין
שתמונה אחת, בדיוק מולי, זזה. חשבתי שאני מדמיין. אז חיכיתי.
היא זזה שוב. עכשיו אני בטוח שלא דמיינתי.
"התמונה של ההוא מהוואי זזה" צעקתי.
"אה, כן." אמר באדישות.
"איך עשתה את זה?" שאלתי.
"שום בעיות, צילמתי אותו במצלמה מיוחדת."
"מה?!" אמרתי על גבול הצעקה.
ואז, משום מקום, הוא הוציא מצלמה וכיוון אותה אליי.
בלי לחשוב ובלי לסיים את הבירה שלי, רצתי לכיוון הדלת. כשאז
ראיתי את זה. זה היה מוזר. אבל לא עצרתי. המשכתי לרוץ בכל הכוח
עד שהגעתי הביתה.
הוא לא עקב אחריי, ולא ראיתי אותו עוד.

"אז מה ראית שם?"
"את הצבע של הקיר. הוא בצבץ בין שתי תמונות."
"ומה הוא?"
"סתם לבן." אמרתי וקפצתי.