הקרבה שלך גורמת לי להרגיש הכי בטוחה שאפשר, ואני רק רוצה
למתוח את המחוגים כדי שהזמן יעצור ואני אספיק לנקות את כל
הכוכבים, בשביל שהניצוצות יפלו וימלאו אותך באושר, כי זה כל מה
שאני צריכה.
אתה אומר לי שיהיה בסדר, מנסה להרגיע את היצר ההרסני שלי ואת
חוסר התקווה שכלכך רוצים להתפרץ ולהגיד שלא יהיה בסדר (אף
פעם).
הלחישות העדינות שלך באמת מצליחות להרגיע אותנו, ואני מודה לך
בוורד בגוונים של דם, שמתפרק לך בידיים.
אני אוספת את עלי הכותרת, שלרגע הייתי רוצה להיות במקומם
ולנבול, ושמה בקופסא אדומה שהיא הלב שלי.
אתה אומר שיהיה בסדר, כמעט מבטיח.
ואני לוחשת: "בשלושים ושתיים בדצמבר..." |
