הארכיאולוג בני יולויץ התחיל לעבוד באתר עתיקות בהרי יהודה,
בתוך חורש אלונים שניקרא על שם שייח' זקן ושמו ע'ובייד.
האלונים הם עצים עתיקים והם כל מה שנשאר מהיערות שכיסו את
ההרים. בני בחר את האתר כי במקום נתגלו חורבות עתיקות: קירות
עשויים אבני גזית, פתחים סתומים במפולות ומערות שיורדות לעומק
האדמה.
כשבני סקר את האיזור הוא מצא שברי כדים עתיקים ומטבעות, עתיקים
גם הם.
בני כבר היה נרגש מדי מכדי לחכות לצוות החפירה, והזדחל לתוך
המערה הגדולה ביותר במקום, לתוך חושך מוחלט, מערבולות זבובים
מזמזמים
וצחנה מחניקה. בני החל לחשוש, במערות כגון זו יש קרציות
המעבירות את קדחת המערות, מחלה מסוכנת שלא תמיד שורדים ממנה.
בני החליט לצאת מהמערה ולחכות ליום למחרת כדי שיוכל לאגד צוות
חפירה ולהתחיל בחפירות.
כשבני הגיע לאתר למחרת צוות החפירה היה כבר שם מחכה להוראות.
בני הורה להם לחפור את המערה הגדולה, שאחר-כך זיהה כקיברו של
שייח' ע'ובייד.
שון,כלבו של בני, התרוצץ בכל פינה באתר, אך כאשר התקרב לקבר
בני קרא לו "שון בוא הנה מיד!" אחד העובדים שאל אותו "מה קרה?
למה אתה לא מרשה לו להתקרב למערה?" בני ענה "קראתי ספר שמספר
על המקום לפני מאה שנים, בספר הייתה כתובה גם אגדה שאומרת כי
הרוח של שייח' ע'ובייד שנאה בעלי חיים והטילה קללה על הקבר שכל
בעל חיים שיכנס למערה ימות!" "ואתה באמת מאמין לזה?" שאל עובד
אחר שהקשיב לשיחה "אני מעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים." ענה
וקשר את שון לאחד האלונים.
החפירות נעשו במרץ רב, ובמהלכן הוצאו מהמערה עצמות רבות של
בעלי חיים למיניהם.
פתאום אחד העובדים צעק "מצאתי משהו בני בוא תראה!" בני מיהר
לעבר המקום וקצת הופתע כשהבין שהוא מסתכל על עצמות של רגל
אנושית.
הוא שיער וקיווה מאד שאלה עצמותיו של השייח'.
את הממצאים ארזו מיד עם הוצאתם בקופסאות קרטון וכשהגיעו לרגל
לא נשארו קופסאות אז בני רוקן אחד מארגזי הקוקה קולה שהיו
ברשותם וארז בה את הרגל.
לאחר יום מיגע, שבו לא מצאו עוד עצמות אדם, חזר בני למשרדו עם
כל הממצאים וסידר את הקופסאות על מדפים.
את הרגל התכוון למחרת להראות למומחה כדי לקבל חוות דעת
מקצועית.
ביום שלמחרת, אחרי שסיים לשתות את כוס הקפה שלו, סידר בני את
הניירת ושלח יד כדי לקחת את הקופסא עם הרגל ונדהם לגלות שהיא
איננה.
הוא הסתובב בין המשרדים בבניין שואל כל מי שהוא רואה אם ראו או
לקחו את הקופסא מהמשרד שלו.
לאחר שכאן נענה בשלילה פנה בני אל המומחה שאף הוא ענה לו
בשלילה.
מופתע ומבולבל על שרק הרגל נעלמה והממצאים האחרים נשארו
במקומם, חזר בני לביתו כשהעניין עדיין מהדהד בראשו.
בני קם ממיטתו באמצע הלילה והלך למשרדו. מאחורי הדלת הוא שמע
רעשי קטטה, ברגע שהוא פתח את הדלת קפצה עליו קופסת הקוקה קולה
ובקפיצות גדולות נעלמה במסדרון החשוך מאחוריו...
בני התעורר שטוף זיעה וכשפקח את עיניו הוא ראה לצד מיטתו את
הרגל עומדת ומשמיעה קולות חריקה מבחילים...
"אאאאאה ! O.K להרגע זה היה רק חלום רע" אמר בני לעצמו "רק
חלום רע".
לקח לו קצת זמן להבין שהוא עומד באמצע הכביש שמוביל להרי
יהודה, משב רוח פתאומי מפר את מחשבותיו ומולו הוא רואה את הרגל
מקפצת לכיוון קברה...
בני מתעורר ומרגיש קצת מטושטש, והוא מבין כי עבר לילה של
סיוטים. מקלחת קרה מחזירה לו את שלותו ואחריה הוא מכין לעצמו
כוס קפה ויוצא לקחת את עיתון הבוקר שלו מסף ביתו.
כשהוא מתיישב לשולחן לוגם מן הקפה וקורא בעיתון הוא נתקל
בידיעה הבאה: "נהג מונית אושפז בבית חולים לחולי נפש לאחר
שטען במשטרה שלקראת בוקר בדרך להרי יהודה הוא דרס רגל של שלד
שקיפצה על הכביש..." | 