מכוסה בשוקלד לבן, בתוך קופסת ממתקים עצומה,
לא מבין את העניין, על מה כל המהומה?
יושב - חושב, שוכב - אוהב, כואב ודואב.
כי עכשיו אני ממתק, והקשר עם המציאות נותק,
כי פתאום אני טעים, עכשיו הכל מרשים.
כל מה שמחוץ לקופסת הממתקים שלי ממשיך להתקיים,
אפילו מעטיפת הקופסא שלי אי אפשר להתעלם.
אותה עטיפה- כל כך חצופה, בשבילה אני כאן (ואני לא בכיין),
אז תפרשו אותו עלי ואל תקחו אותה ממני, אל תקפלו אותו בלאי,
ותשאירוני לבדני.

כי עצוב לנו כאן לממתקים, ותודה לכם שגם אתם עצובים,
אבל אתם תלכו, ואנחנו נשאר, אתם תתאבלו ואנחנו נתקרר, אתם
תאהבו ואנחנו נתפזר.
אז תודה על הכיסוי המתוק, ותודה על הדיבור העמוק,
על כל אלו אני מוותר, רק תנו לי אתכם להשאר.
לחזור לבית שלי ולומר: "זה היה כל כך עצוב",
לומר בנייד לחבר "הוא היה כל כך אהוב".
תנו לי לחזור, תנו לי לגמור,
נכון שנהנתי, אבל הייתי יכול להמשיך, אז תנו לי לצאת, כי מתחיל
כאן להחשיך.

ואני לא יכול לשבת - כי לא מרגיש, אולי הלב שלך הדואב מצליח
להתיש.
את מנהל המפעל שאת כולנו, הממתקים, גזל,
ואולי אם עוד קצת תזכרו, אותנו בעצם תחיו.
ונתקלף מהתכריכים הלבנים - ונתפזר לכל הכיוונים,
בין לבבות האוהבים, לא נשכב כאריזות מתוקות, בלתי מזיקות,
אלא נחיה בתוככם, בתוך דמויות האנשים הקיימות.
נתקיים למשך שנים, נשרוד דורות ארוכים. כי אתם האנשים, עכשיו
תורכם לעזור לנו לממתקים,

להמשיך להתקיים כאן בסיפורים, לספר על האהבה והכאבים,
על הרע והחברים, על מה שקרה אז במסיבה, וכמה זה היה טוב שעשינו
אהבה.
אז תספרו ותזכרו, תתאבלו ותרקדו. ותחיו. תחיו אותנו.

נכתב אחרי ההלוויה של דוד בירי. ולזכרו.