היא שכבה ונתנה לדמיון שלה לנדוד. זה קורה לעיתים תכופות.
במיוחד כשהיא במיטה, לפני שהיא נרדמת.
היא אוהבת לדמיין את עצמה בזרועותיו של אביר חלומותיה.
היא לבד כרגע. אבל זה עניין זמני, כך היא נוהגת לומר לעצמה
בדיוק לפני שהיא נרדמת.
בדמיון שלה, העניינים מתחילים להתחמם. בדמיון שלה, בדיוק לפני
הכניסה הגדולה, הוא עוצר הכל, מנשק אותה במצח ואומר לה:
"אני כל כך אוהב אותך"
והיא מאושרת.
טוב לה, בלילה, לפני שהיא נרדמת.
היא נזכרת בחבר הראשון שלה.
הנשיקה הראשונה שלה. ה"פעם" הראשונה שלה. השינה המתוקה שאחרי-
הראשונה שלה.
הלוואי והייתה יכולה לחזור לשם.
זה היה לפני חמש שנים והיא עדיין מאוהבת. והוא, היא לא ראתה
אותו כבר שנתיים. לפני זה, הייתה רואה אותו פה ושם, אבל כבר
שנתיים רצופות שלא ראתה את הפנים שלו, לא הסתכלה לו בעיניים.
היא נזכרה במבט העיניים שלו. היא נזכרה איך כשהסתכלה לו
בעיניים, הכל היה פתאום שקט, והם היו לבד, ביחד, ולא היה כלום
בעולם חוץ מהמבט הזה, בעיניים החומות העצובות שלו. היא מתאהבת
בו שוב. בדמיון שלה.
העיניים העצומות שלה מתמלאות בדמעות. הכרית נרטבת. היא בוכה
בשקט. מנסה לחשוב על משהו אחר. גלידה. ים. קיץ. משהו. לא?
בבוקר היא קמה עם עיניים נפוחות. היא בכתה כל הלילה. יש לה
המון מוטיבציה לעשות משהו. היא משתדלת לא לבזבז את היום.
היא משתדלת בבוקר. משתדלת בצהריים. משתדלת בערב.
היא טוענת לפעמים שהיא הכי אוהבת את הבוקר. מוקדם. בדיוק
בזריחה, כשהכל נראה אופטימי. בערב יש לה הרגשה של פספוס. אבל
הלילה שלה, זה עולם אחר.
היא הכי אוהבת את הלילה.
ממש לפני שהיא נרדמת
כשהיא שוכבת במיטה
עם עיניים עצומות
וחושבת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.